בדרך חזרה לקונאו
לפני מספר ימים פרסמנו את סיפורו של דדי פלינט, הסיפור שזכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים "רוחות מסע" לזכרו של טל שביט. סיפורו של גולן פריד, שמספר לנו על אהבת נעורים אי שם בריביירות האיטלקית והצרפתית, הגיע למקום השני בתחרות.
אוקטובר 1995
5:33 לפנות בוקר. פירנצה, איטליה
עשן סיגריית המרלבורו קטע לי חלום מתקתק בו ג'ולי ואני מתנשקים בלהט על ספסל שבגן הציבורי. "יש לך רבע שעה להתארגן", הפריח המפקד מגולני בדימוס לעברי ענן עשן, מחסל סופית שאריות רומנטיקה מדומיינות. ביקשתי עשרים דקות אבל בקשתי נדחתה. "יש לך 15 דקות. וגם זה בנדיבות".

הייתי רחוק חודש אחד קטן מהגיוס. הביקור הקיצי אצל אבא התארך אל תוך הסתיו ועמד להסתיים לו. לפנינו הייתה נסיעת עבודה אחרונה לעיר קונאו, שבצפון מזרח המגף.
אהבתי להצטרף אליו לנסיעות הארוכות הללו. הנוף הירוק האירופאי, אוטוסטרדות מפותלות ומהירות, שיחות הגברים, המוסיקה האיטלקית הקיטשית אך מלאת הרגש והנשמה, ועל כל אלו כיסו שמיים שליוו אותנו כל הדרך, משגיחים שנגיע למחוז חפצנו בשלום.

5:48. מתחילים לנסוע לכיוון קונאו (Cuneo, פיימונטה), איטליה. ב.מ.וו 525 TDS
לוצ'ו באטיסטי ספק שר ספק צווח מהטייפ עד כמה אהבה יכולה להיות אכזרית, ובשעה הזו של הבוקר, אני מאמין לו.
טרטור מנוע הדיזל הזכיר לי מוניות שירות בארץ, אבל הידיעה שהשוואת האוטו שלו למונית 'לוונטינית' תזכה אותי בהרצאה של כ-30 דקות על מעלותיו האינסופיות של מנוע הדיזל, ועד כמה אנחנו בארץ לא מבינים מהחיים שלנו ברכב, ובעוד תחומים. אז אני מוותר.
בינתיים, מוניקה כלבת הרועים הגרמנית, מתמקמת וממשיכה לנמנם בשלווה בתא המטען המרווח של הסטיישן הלאומי שלה.
כשזה מגיע לדיזל או לסטיישן אבא הופך לפטריוט. באירופה ה'סטיישן' כובס והפך ל-'טורינג'. "הסטיישן", הוא מרצה לי "לא הומצא עבור מתנחלים ממטה בנימין". בעולם המתורבת נוסעים בו אנשים כמוהו, כאלה שנוסעים הרבה, רחוק ועם כלב. אז סטיישן אחרי הכל זה 'שיק' מסתבר ולא שוק על פי משנתו.

אנחנו מבצעים עצירה בבר של פרנקו ונעמדים לאספרסו כפול, בריוש, וסיגריה שלישית שלו בעשרים הדקות האחרונות. 'הכל בסדר?' אני שואל לפשר העישון בשרשרת.
"לא, אני פשוט אוהב את הטעם", הוא עונה. הנזק: פחות מחמשת אלפים לירטות ועישון פסיבי מצטבר.

הטרטור של הדיזל נוסק והופך לשעטה. מאתיים ארבעים ואחת כוחות סוס גרמניים ממושמעים נמתחים לעוד יום עבודה בשירות המפקד.
מרצדס 280 טי.אי מחליטה להתיישב על הנתיב השמאלי וחושבת שב-160 קמ"ש היא קונה את הנתיב. אנחנו מתיישבים לה על הזנב, וכמעט מתנשקים. אפשר לספור כמה זבובונים מתים יש לה על הלוחית רישוי. בלב אני מתפלל לאלוהי האטוסטרדות, שלא יצרף אותנו אל אותם זבובונים. הבווארית הסוררת מבינה את שפת המקום, ומפנה את הנתיב באלגנטיות. ללא כעס, וללא אגו פגוע. המהיר עוקף, האיטי מפנה.
איש המרלבורו עסוק בחישוב הממוצע. "נגיע בעשר", הוא מדווח מתא הטייס. ביד אחת הסיגריה, ביד שנייה הסלולרי. ההגה עכשיו ברשות הברכיים, זאב, המורה היקה שלי לנהיגה, דילג על השיעור הזה.

הנוף משמאלנו עוצר נשימה. ג'נובה (גנואה), עיר הנמל האהובה המככבת בספרו של דה אמיצ'יס, נפרשת מתחתינו, אכולת שנים שרק מוסיפות לה חן וקסם. מערכת גשרים ומנהרות שנבנו בפקודתו של הדוצ'ה, מעבירים אותנו בבטחה אל עבר חבל פיימונטה הגובל עם צרפת.
עוד לא שמונה בבוקר, ואני כבר מריח ספגטי אלי אוליו ופסטו.

9:59. קונאו – דקה לפני הזמן
"אתה רוצה לראות היום את ג'ולי?", הוא שאל אותי במפתיע.
ג'ולי, הנערה שהתאהבתי בה באותו קיץ, גרה כמאתיים קילומטרים משם, בעיר קאן שבריביירה הצרפתית. נפגשנו כמה חודשים לפני כן בפירנצה. אהבת קיץ מתוקה שהייתה חייבת להסתיים בגלל אילוצי מרחק, ועניינים פעוטים כמו שירות צבאי ארוך הממתין לי בארץ.
ניסיון הנהיגה שלי הסתכם במשהו כמו חצי שנה של רישיון, ובנהיגה בפיאט 127 לבנה מודל 84', העולה את הקסטל ב-45 קמ"ש ועוקפת רק אופניים ומכוניות מהשטחים.
"רציני אבא? אתה משאיר לי את ה-ב.מ.וו?" אימתתי את מה שהרגע שמעתי.
"בתנאי שאתה חוזר עד חמש. אנחנו לא נשארים לישון כאן. לא יהיה לך שם יותר משעה".
"שעה זה כל מה שאני צריך", אמרתי.
"קח את הכביש ללימונה, ומשם תרד לריביירה דרך טנדה וברייל. זו דרך משגעת. קשה ומפותלת. שלוש שעות לכל צד אמורות להספיק לך, אם אתה לא עוצר להשתין".
לקחתי ממנו כמה פרנקים, מילאתי דלק, פתחתי את חלון הגג ויצאתי לדרך, מתפלל שאמצא אותה בבית הספר שלה ושאספיק לחזור בזמן לקונאו לפני החשכה.

10:46. א-דופו (להתראות אח"כ) קונאו
אח... ריח של חופש... אני, הב.מ.וו בירוק בקבוק וטבע משגע שמחבק אותי מכל עבר.
אני עוזב את קונאו, ובוחן את הצעצוע היקר שהופקד בידי. מוזר לי לנהוג עם הנעה אחורית. חזית הרכב מגיבה מעט באיחור להגה. הברקסים מצוינים ומאפשרים לי ללחוץ אותה מעט עד ממש לפני הסיבוב. ההילוך הראשון והשני קצרים להפליא וכמעט לא שמישים. אבל עם השלישי אני מוכן להתחתן. הוא לוקח אותי כל הדרך מאלפיים לארבעת אלפים סל"ד, מעביר את הכוח מהמנוע לגלגלים באלסטיות.
אני מגביר את באטיסטי, ששר עכשיו על הפריחה בחודש מרץ. בחודש מרץ, אני חושב לעצמי בצער, הפריחה היחידה שתהיה לי היא מסקביאס של השמיכות הצבאיות.
אני מנסה להתרכז במפה שלפני, מעט לחוץ מהמשימה שלקחתי על עצמי – נהיגה באחת הדרכים הקשות באירופה, לעבור גבול, למצוא את ג'ולי בקאן, לחזור את כל הדרך חזרה, בשש שעות וקצת העומדות לרשותי ועוד ליהנות מכל העניין. "רק לא להתברבר", אני משנן לעצמי.

11:12. התברברות ראשונה
פניתי ימינה במקום שמאלה באי 74, והפסדתי שני ק"מ של דרך. "תתרכז אידיוט", דפקתי על הדשבורד. אני סוחב מרלבורו אחת מהקופסא שהוא השאיר שם ונרגע.

11:15. הדרך, אוי הדרך
הב.מ.וו ואני נהיים מהר חברים טובים. היא מטפסת יפה במעלה דרך מפותלת ויפיפייה. הכביש כולל בתוכו כל מה שאפשר לבקש מנוף – מפלים שוצפים, הרי האלפים האדירים, ונחל אחד המתפתל לצד הדרך וגורם לכביש להיקטע באינסוף גשרונים צרים.
הגבול עם צרפת מגיע כמה ק"מ אחרי אתר הסקי של לימונה. השלג עדיין לא כאן למרבה המזל, תחנת הגבול שוממת ונראית כקישוט. עכשיו השילוט משנה צבעו מירוק לכחול, והשמות האיטלקים מומרים לצרפתית הזרה לי.
קיוויתי בכל ליבי שג'ולי תהיה שם, בבית הספר שלה או בקפה רומא בו נהגנו לשבת. דמיינתי לעצמי את המבט המופתע שלה כשתראה אותי, את המבטא המתקתק בו היא מבטאת את שמי.
האם תשמח? או אולי מה אני בא ככה בלי להודיע? אולי בכלל נתנפל אחד על השני ונשלים את הנשיקה ההיא מהבוקר.

פורשה שחורה פתוחה מופיעה במראה. הכביש עכשיו צר ומפותל. נתיב אחד לכל כיוון עם מעט אפשרויות עקיפה ואפס מקום לטעויות. הפורשה לא טועה ועושה את המוטל עליה, היא עפה קדימה, עוקפת ונעלמת מאחורי הסיבוב.
הדרך מטנדה (Tende) לברייל סור רויה (Breil-sur-Roya) על הכביש הפנימי 6204 נראית כלקוחה מסט של סרט ג'יימס בונד. הצוקים משני צידי הכביש, נקטעים פעם אחר פעם, מגלים תהומות עמוקים. מתחתיי בעמק ומעליי על צלע ההר תלויות עיירות קטנות וציוריות בנות אלף שנים. עיירה אחת הנישאת מעל עננות נמוכה נראית כתמונה סוריאליסטית.
אבל אין זמן להתמוגג. אני נלחם בשעון והכביש דורש ממני את כל תשומת הלב. אני לוקח מהבווארית את כל מה שהיא מוכנה לתת. בהילוך שלישי הדוושה לחוצה כמעט עד הסוף עד שהסיבוב מגיע, עכשיו ליטוף על הברקס, אני יורד להילוך השני ושומע את הנהמה של מנוע ששת הצילינדרים. הפיתולים מכתיבים את הקצב ומרקידים אותנו פעם ימינה ופעם שמאלה.
הב.מ.וו מדויקת. דבוקה לכביש וצייתנית. למרות שהיא מתהדרת בטוסיק של סטיישן, אין כשכושי זנב מיותרים. זאבה בעור של כבש.

13:05. פקקים באנטיב
התרגשות אוחזת בי כשהים הליגורי ומונטה קרלו הנוצצת מופיעים לפני. אבל ההתרגשות מתחלפת לעצבים לנוכח פקקים מייאשים באנטיב שאוכלים זמן יקר מהשעון. גם פרארי טסטרוסה, העומדת איתי ברמזור עם זוג יפה ושזוף לא מנחמת אותי.

13:35. קאן נולדתי
את הדרך לבית ספר שלה אני זוכר יפה מהביקור לפני כחודש. אני מגיע לשם רק כדי לגלות שהיא לא בבית הספר. "קיבינימט".
הגעתי בדיוק להפסקת צהריים ופספסתי אותה. הרכב עכשיו חונה, ואני מזרים חזרה דם לרגליים הרדומות כשאני רץ במורד הכביש אל עבר הטיילת. קפה רומא הוא המקום שלה לצהריים. אני עוצר רגע לפני וקונה ורדים.
אם כבר אני נמצא בסרט אז לפחות נשחק את הג'נטלמן עם הפרחים. אני ב'מאני טיים' – עכשיו זה צל"ש או טר"ש.
אני נכנס לקפה כנשוך נחש, היא לא שם, לעזאזל. אני שואל את המלצרית שזוכרת אותי עוד מהפעם הקודמת, האם היא ראתה אותה, והיא לוקחת אותי לפאטיו – וכן! היא שם.
היא קופצת מהכיסא לא מאמינה. "מה אתה עושה כאן?", היא מצחקקת. היא ישבה עם עוד שתי חברות מהכיתה.
"הייתי מאתיים ק"מ מכאן אז חשבתי שלא יפה אם לא אבקר אותך".
היא חייכה. שמחה שבאתי, לקחה את הפרחים ותגמלה אותי בחיבוק ממושך. מחובקים חזרנו אל הכיתה שלה, גומעים בהנאה את הדקות האחרונות שנותרו לנו יחד כזוג.
בפעם הבאה שאגיע לאירופה תהיה בעוד שלוש שנים אחרי תום השירות. נצח במושגים של הגיל ההוא. שנינו היינו מוקירי תודה על הזמן שזכינו להיות יחד, אבל מספיק בוגרים כדי להבין שלא ניפגש שוב.
"את יודעת שחלמתי עלייך הבוקר?", התוודיתי בפניה.
"מה עשינו?", ירתה לעברי בהתגרות.
"לימדת אותי את מנהגי המקום". התנשקנו צרפתית אחת אחרונה עד שנשמע צלצול פעמון בית הספר מרגיז שסיים ביקור בן 32 דקות. חלקנו סיגריה יחדיו והלכנו כל אחד לדרכו מבלי להסתובב לאחור פעם נוספת. סה טו.

הכנסתי את באטיסטי בפעם המי יודע כמה לטייפ ויבבתי כתינוק כל הדרך לאנטיב. הגיע הזמן לחזור ארצה. הב.מ.וו הסכימה איתי והחזירה אותי לקונאו בחתיכה אחת.

17:01. בחזרה לקונאו
אבא שלי עמד בנקודת המפגש שלנו, עם סיגריה (אלא מה) בפה, מחייך.
"עשית את זה מה? לא הייתי רגוע. זה קריעת תחת, אבל עשית את זה. הגעת אפילו בזמן. לא, בעצם אתה באיחור של דקה. תמיד עדיף להקדים, תזכור את זה, זה כלל חשוב בחיים".