אותם עיגולים שחורים בתחתית הרכב, הצמיגים, הם נקודת המגע היחידה של הרכב עם הכביש – לפחות ברכב תקין. ולכן הם האחראים היחידים להעברת כוחות בין הרכב לכביש ובחזרה – בהאצה, בבלימה ובפניה.
במבחן הקודם בחנו את ההבדלים ביכולת הבלימה על כביש יבש, והחלטנו לנצל את ההזדמנות כדי לבחון גם את יכולת הפניה – עניין שמשום מה לא זוכה לשום התייחסות בתקן האירופאי, למרות שיש לו חשיבות בטיחותית לא מבוטלת.
המבחן פשוט – עם כל אחד מסוגי הצמיגים (מישלן אנרג'י פלוס ופאררואד FRD16, שניהם במידה 205/55-16, ומותקנים על אותה מכונית – שברולט קרוז) פנינו במעגל ברדיוס קבוע והגברנו אט אט את הקצב עד שהצמיגים הקדמיים הגיעו לקצה גבול יכולת האחיזה שלהם והחל להתפתח תת-היגוי משמעותי (משמע הרכב התחיל להגדיל את רדיוס הפניה). את עומסי הצד – הביטוי לכמה "חזק" יכול לפנות הרכב – מדדנו בעזרת מכשיר הדריפט-בוקס הנאמן שלנו, שיודע למדוד במדויק את הכוחות הפועלים על הרכב.
והתוצאות? צמיג הפאררואד השיג תוצאה מכובדת למדי של 0.9G, אבל צמיג המישלן השיג תוצאה מכובדת ממש: G שלם, ואפילו טיפה יותר. זה נתון שעד לא מזמן היה שמור למכוניות ספורט עם צמיגים דביקים ורחבים. עם צמיג שמוגדר כצמיג חסכוני, ברוחב סטנדרטי ועל מכונית משפחתית רגילה, זה הישג מרשים. ואולי עשירית G לא נשמע הרבה, אבל הבדל של יותר מ-10% באחיזה הצידית מאפשר לפנות מהר יותר או חד יותר (או שניהם), מה שעשוי להיות ההבדל בין פגיעה במכשול לבין התחמקות ממנו; בין סיום פניה עם דפיקות לב, לבין סיום הפניה עם דפיקות בפח מגדר הבטיחות (בתקווה שיש...).