האמת היא שרציתי בכלל לצאת הפעם כמתחרה מן המניין, לעשות את האתגר המלא, מחרמון ועד אילת. אבל נזכרתי קצת מאוחר מדי. מתברר שצריך יותר מאשר את ההחלטה שלי כדי לגרום לעניין כזה לקרות – צריך כלי מתאים, צוות ליווי, תקציב, תאום מקומות לינה, אימונים מקדימים... הכנות שדורשות זמן שלא היה לי. כך שההזמנה של אבניר להצטרף לקבוצת ה-raid שלהם – נסיעה בקבוצה רק בחצי הדרומי של המסלול, מצפית ועד אילת – היתה בדיוק במקום. לפני היציאה ביצעתי השלמות ציוד מיגון אצל ידידי מ"סער", שבדיוק החלו לייבא גם את קו מוצרי האופנועים של 661 (בנוסף לקו מוצרי האופניים שלהם שמיובא זה מכבר), והוספתי גופיה ארוכה מנדפת זיעה בתקווה שהיא תעזור בהתמודדות עם חום הערבה, שצרב בי טראומה קשה בסיבוב הקודם, לפני שנתיים. אני מוכן.
שש וחצי בבוקר, יום שישי, אני מתייצב בנקודת המפגש במושב סגולה, אחרי השכמה עם הציפורים. במקביל אלי מגיעים גם שאר אנשי המדיה, עם נציגות רחבת טווח, החל ממדורי רכב אינטרנטיים וכלה בעיתונות כלכלית יומית. בעודי נוהג כבן תרבות ומברך מכרים וותיקים לשלום, אצים רצים האחרים אל הטרקטורונים הממתינים, כך שכאשר אני מסיים את חובות הנימוסין, אני מגלה כי הכלי היחיד שנשאר פנוי הוא אאוטלנדר מקס (השם של קאן-אם לדגמים הדו-מושביים) 400 סמ"ק... ואני פינטזתי על רנגייד 800...
כלקח מן העבר, רני פלג, האחראי על פעילות המועדונים באבניר, מפצל את 14 הטרקטורונים שהתיצבו למסע לשתי קבוצות. אחת בהנהגתו ואחת בהנהגת עופר אוגש הבלתי נלאה (כן, ההוא שחתום על מסלול הטיול ברכב בגליונות "שטח"). באופן מפתיע ולחלוטין לא צפוי, יצא ששני טרקטורוני ה-400 סמ"ק, ושני הטרקטורונים שהגיעו עם שני רוכבים, נמצאים בקבוצה של אוגש, קבוצתי. אין ספק, הרני הזה אולי נראה חייכן ונחמד במבט ראשון, אבל הוא יעשה הכל כדי לנצח. אפילו כשאין תחרות! בנוסף, אחרי תדריך קצר בנקודת הזינוק בצפית, הוא גם קובע שהקבוצה שלו תזנק ראשונה...
צילום: אביבי/עופר אוגש
לא משנה כמה פעמים נצחק על עצמנו ונגיד שאנחנו בסך הכל יוצאים ל"טיול מודרך", עדיין יש לי פרפרים בבטן כשאנחנו מחכים להזנקה. עדיין מדובר ב-400 ק"מ של רכיבת שטח, כשפוטנציאל התקלות בקבוצה של שבעה כלים גדול מאוד. למרות שלא צפוי שרב כמו לפני שנתיים, עדיין התחזית מדברת על 40 מעלות בצל באילת, ואנחנו אמורים לרדת לערבה בשיא החום, בשעות אחה"צ המוקדמות. האם שוב אפלרטט עם מכת חום? האם שוב אמצא עצמי מייחל כבר לסוף הסיוט, ולא משנה איך? נחכה ונראה. נשאר רק לקוות שההכנות שלי הפעם היו טובות יותר, ושהקרח במערכת השתיה יעזור.
רני שם את אוגש על טרקטורון קימקו 400 שלא מתאים בעליל למסע שכזה – הוא לא רק החלש בחבורה, אלא גם קצר וזריז בהרבה משאר הכלים, מה שהופך נסיעה מהירה עליו בתוואי משובש לעניין מאתגר בהרבה. זה, כמובן, לא מעניין את הענק החייכן שקובע קצב מהיר וזורם תוך שהוא מנווט בסבך שבילי השדות שמובילים מצפית לאזור אופקים וב"ש. שוב ושוב אנו מגיעים אל הקבוצה של רני – שם רוכבים התפצלו מהקבוצה והתברברו, פה תקלה באחד הכלים – ופעם אחר פעם הוא משתמש בסמכותו כדי למנוע עקיפה. הבחור פשוט יעשה הכל כדי להגיע ראשון לאילת!
אני מופתע בעיקר משני הזוגות שבהרכבה. נכון שאת המושב האחורי בשני הטרקטורונים מאכלסים נערים באותו גיל נפלא שבו סבל הוא הרפתקה נפלאה, אבל עדיין, היכולת של שני הזוגות לשמור על קצב טיול מהיר עד מהיר מאוד בתוואי משובש מדהים אותי. והקצב אכן מהיר, ואני מוצא את עצמי סוחט את מצערת האגודל במקס 400 שלי עד הסוף לעיתים תכופות. רב הזמן הספידומטר הדיגיטאלי מספר על מהירויות באזור ה-70-80 קמ"ש, כשבקטעים הפתוחים והפחות משובשים רק המהירות המירבית של הקימקו, בערך 90 קמ"ש, מגבילה אותנו. הכל זורם חלק, בלי תקלות, ואנחנו נוגסים קילומטרים בקצב מכובד. מכובד ביחס לקבוצה, כמובן. כי קבוצה בגודל כזה לעולם תהיה איטית יחסית – מרווחי האבק (ויש ה-מ-ו-ן אבק באמצע יוני במדבר, ומדי פעם גם טונות של פודרה בתור בונוס), הצורך לוודא מדי פעם שכולם עדיין איתנו וכו' עולים בזמן. שלא לדבר על הפריסות המפנקות שמארגנים לנו אנשי הסיוע של אבניר – רותם ורמי – שמוציאות אותנו מהקצב לטובת חטיפי אנרגיה, עוגות ופירות טריים.
ועדיין, אנחנו מצליחים להגיע כמעט עד רמת חובב לפני שצוות הסיוע של ערן וולנברג, אחד הרוכבים המהירים בקרב האופנוענים, מדווח לנו שראשוני הרוכבים כבר קרובים אלינו. אנחנו מחליטים לעצור – גם כדי לצפות וגם כדי לאפשר להם לעקוף בקלות. לא עניין פשוט כאשר הטרקטורונים בתנועה ומעלים אבק כמו נגמ"חון על סטרואידים. ראשון מגיע יונתן לוי, הרוכב והאגדה. "איפה הצוות שלי?" הוא שואל את הצוות של ערן – שרוכב על ק.ט.מ, החברה המתחרה לסוזוקי עליו רוכב יוני – וכשהוא נענה שהם עדיין לא הגיעו מבקש דלק מהצוות של ערן. אלו נענים בלי לחשוב פעמיים, מפגינים רוח ספורטיבית למופת – ובהמשך יתברר שהתדלוק הזה הוא זה שאפשר ליוני לנצח, לפני רוכב KTM. שאפו.
אנחנו ממשיכים בדרכנו אחרי עוד שני אופנוענים רק כדי לפגוש את אחד מהם כמה עשרות קילומטרים עמוק יותר לתוך השטח. טעות בחישובי הדלק השאירה את עופרי שטראוס, שישב עד אז על זנבו של יוני, תקוע באמצע המדבר. אנחנו שודדים בקבוק מים מטייל וקניבליזציה לקאמל-בק של עופרי מספקת לנו את הצינורית הדרושה לשאיבת דלק. כמה מציצות רבות נסיון של אוגש מאוחר יותר, וכחמישה ליטרים של בנזין ממיכלי הטרקטורונים נמצאים במיכל של עופרי ומאפשרים לו להמשיך בדרכו, מאזנים במעט את החוב של אבניר לק.ט.מ. תוך כדי, עוברים אותנו ראשוני המתחרים במכוניות – אחרי מאות קילומטרים בשטח, הפער בין דרור כהן, הראשון בשלב זה, לגל שחם (שלישי, כרגע) הוא פחות משתי דקות. מדהים.
בדיחות טרקטורונים זוהרים בלילה ומתכת מאוכלת מכימיקלים מסוכנים רצות בין החברה כשאנו טובעים בפודרה על השביל שמקיף את רמת חובב וחוצים את קילוחי הנוזל הירקרק חלבי שזורם בנחל באר שבע. צחוק צחוק, אבל פתאום אני מצטער שאין לי איזה מסכת סינון כזו, כמו של צבעים ועובדי בניין.
המים בתיק הדקאיין שלי עדיין קרים, אחרי תגבור קוביות קרח בפרישה האחרונה. האוויר חם אבל יבש, כך שמנגנון הזיעה עושה עבודתו ביעילות, כשהגופיה מבצעת ביעילות את מה שקיוויתי לו, ומפנה את הזיעה ממתחת למיגונים, מונעת את תחושת ה"שלולית" המעיקה. בסך הכל, העסק הולך לא רע בכלל ואני מוצא עצמי נהנה לא רק מההתמודדות עם האתגר, אלא גם מהרכיבה והנוף.
והנה אנחנו כבר בשדה בוקר. תדלוק אחרון לפני ירידה לערבה דרך נחל צין. שוב נותנים לרני וקבוצתו את ההזדמנות להתרחק קצת, ויוצאים לדרך. מוזר, לפני חצי שנה, כשרכבתי את הדרך הזו עם אופניים, היו בה הרבה יותר עליות... כשאנחנו מגיעים לנחל צין אנו עולים על האוטוסטראדה שמשמשת את המכרות ולוחצים גז עד הסוף, גומאים את המרחק לערבה כמה שיותר מהר בתקווה לסיים את המסלול עוד באור. השעה כבר שתיים וחצי בצהריים, והלו"ז נראה צפוף אבל אפשרי. ואז, בקטע ישר ומפולס, במהירות של כמעט שמונים קמ"ש, לקימקו של אוגש פתאום נמאס והוא מנסה להשליך אותו מעל גבו כפר ברודיאו. מבט קצר אל תחתית הכלי מגלה מוט היגוי שבור – ועכשיו פתאום ברור למה רני היה צריך משורית ברזל בבוקר... ניסיונות תיקון בשטח לא עולים יפה וצוות הסיוע מוזעק בנייד – אולי ההמצאה הגדולה ביותר לטיילי שטח, אי פעם. נטול כלי, אוגש מצטרף (כרוכב, כמובן – הבחור טוען שהוא לא יכול רק לנווט, אלא חייב גם לרכוב בו זמנית. פעם ראשונה שאני שומע על בעיית קורדינציה שמפריעה לעשות רק דבר אחד בו זמנית...) לאחד הקולגות שלי, שאחרי התנגדות קצרה מתמסר לרכיבה בזוג בהתלהבות חשודה. התקלה עיכבה אותנו ביותר מחצי שעה, ולחצבה אנחנו מגיעים עם פחות מארבע שעות אור ועוד 160 ק"מ. מה שהיה לחוץ מתחיל להסתמן כ"לא יקרה". לא שזה עוצר את כולם מלהכנס ל"ארומה" שבתחנת הדלק ולהתפנק עם סנדביצ'ים ושתיה קרה שרותם דאג להזמין מראש. סוריאליסטי.
צילום: אביבי/עופר אוגש
השיירה מאיצה לה על הדרכים שבין גדר הגבול לכביש הערבה. לפעמים בדרכים חקלאיות ולפעמים בציר המערכת עצמו. שטוחים, רחבים ומפולסים, הם מאפשרים להצמיד את המצערת לעצר ולרוץ כמעט באותה מהירות כמו המכוניות על הכביש הסמוך. עין ימין פוזלת מדי פעם לשמש שמנמיכה אל עבר ההרים, בעוד הרי אדום זורחים בוורוד-כתום-אדום עז משמאל. ה-GPS מדווח את המרחק לסיום. מתקצר במהירות, אבל לא מספיק מהר. דרומית ליוטבתה השמש מנשקת את פסגות ההרים בדיוק כשאחד הגלגלים מחליט לאחד את האוויר שבתוכו עם אוויר הערבה. פנצ'ר שני היום, לא נורא בסך הכל. תולעת נדחסת לחור, כמה דקות עם המדחס ואנחנו ממשיכים. אבל האור הולך ודועך במהירות, ואוגש מחליט לדלג לציר החלופי, שממערב לכביש. לא נצליח להגיע באור, אבל לפחות גם לא רגע לחצות כמו לפני שנתיים. עכשיו תורי לשבת מאחורי אוגש. אני מנסה להפוך את רוע הגזרה, אבל תעיפו שוב מבט בתמונות של אוגש ותבינו לבד – הוא לא מהסוג שמפסיד בוויכוחים כאלו. המושב האחורי מתברר כסביר בהרבה ממה שתיארתי, לפחות עד שמגיעים מהר מדי לחריץ מים. מה שכמובן קורה מדי פעם כשרוכבים בחושך. למרות המהירות הנמוכה משמעותית, אני די בטוח שהידיים שלי נמתחו באיזה ס"מ או שניים...
ברבע לתשע, כמעט בדיוק 12 שעות לאחר שיצאנו מתל צפית, אנחנו מגיעים לנקודת הסיום בנחל רודד. "הקבוצה השניה כבר הגיעה?" אנחנו חוקרים מיד. "לא, הם וויתרו כשהשמש שקעה וחתכו ישר למלון". משעשע איזו תחושת סיפוק ה"ניצחון" הזה מקנה לאנשים בקבוצה. כולנו גאים שאנחנו "לא נשברנו" בתוספת הערות לגבי החוסן הנפשי של בני עדות מסוימות המצטיינות בעור בהיר...
אבל אין יותר מדי זמן להיות גאים – חדר האוכל באילות, שם נשמרו לנו חדרים, עומד להסגר, וכולנו מורעבים, למרות כמויות האוכל שבלסנו כל היום באדיבות צוות הסיוע. אנחנו מתעדכנים במהירות מי ניצח בכל קטגוריה ומה עלה בגורל מכרים וחברים שהשתתפו במרוץ ופונים לאכול. היה נחמד מאוד, ללא ספק. כולם נהנו – גם המורכבים – וכבר חושבים על הפעם הבאה, אבל לי חסרה קצת תחושת האתגר שנכבש כנגד כל הסיכויים. היה קצת קל מדי. אולי זה הכושר שהשתפר בזכות האופניים, אולי ההכנה הטובה יותר להתמודדות עם החום, אולי תוואי המסלול השונה וכמות התקלות המועטה. ואולי כי אני קצת דפוק וצריך להיות על סף מכת חום כדי להרגיש אתגר.
כך או כך, בשנה הבאה אני אנסה להתעורר מוקדם יותר ולעשות את המסלול במלואו.
