אחד מימי הקיץ החמים, צדה עיני טנדר וויליס מדהים ביופיו ובוהק בצבעו הכתום. מיד
עצרתי בחריקת צמיגים (האמת שלא, אבל תודו שזה נשמע יותר טוב). אחרי תחקיר
מזורז התברר שה
רכב המיתולוגי שייך לרפי ניסים ולבנו יקוטי, שאת פרנסתם
מוצאים כמגדלי מלפפונים וכבעלי מחסן טכני לציוד חקלאי במושב אחיטוב. בשעות
הפנאי חוטאים השניים בשיפוץ כלי רכב ישנים ללא הבדלי פח, צבע וגיל. בקיצור
– מדובר בזן משובח של אנשים. כן ירבו בארצנו ונאמר אמן.
הוויליס הנ"ל הורכב כאמור בישראל, במפעלי רכב נצרת. הוא בעל הנעת 4x2 ומבוסס על דגם 134. מקור הספרות קשור לנפח המנוע לפי יחידות אינצ' מעוקב שבהמרה פשוטה לליטרים נותן 2.2 ל'.
בניגוד לאגדות מופלאות מתחום שיפוצי הרכב, המספרות כיצד התגלגלה מכונה כזו או אחרת לידיו של חולה ההגה המשפץ וכיצד אחותו של השכן של הדוד שלו היתה קשורה בסוד הענין ובאיזה מצב קטטוני הרכב נמצא במגרש גרוטאות... טוב, הבנתם את הפואנטה – במקרה שלנו הרכב הופיע בלוח פוקוס למכירה, ויקוטי – שטנדר המגנום שלו הושבת – השתעשע ברעיון לרכוש טנדר שונה.
את הוויליס קנו בצבע צהוב ובדיקה מהירה גילתה שבמקור היה בצבע תכלת, מה שלא מנע מהרוכשים החדשים לצבוע אותו (עיניכם הרואות) בכתום. העבודה נעשתה במוסך פולקסווגן בבקע. לפני הצביעה נדרש הרכב לעבודת פחחות מסיבית, כך ששלב הפחחות-צבע של העבודה לבדו ארך 10 חודשים תמימים – ועלה לחברינו 10,000 זוזים חדשים. השלב הבא שארך חודש נוסף כלל החלפת הריפודים והדיפונים, תיקון המושבים ועוד 15,000 זוזים נוספים. לא פחות חשוב, מאחר והרכב נקנה ממסגר – התקין אותו ברנש ציפור (אה-לה הגברת המכונפת של רולס-רויס?) מלפנים, מה שמעניק לרכב עוד כוח גברא וטסטוסטרון רכבי כאחד להשלמת החבילה.
צילום: פז בר לאחר שהקפתי את הרכב לצורך התרשמות הופתעתי באופן חיובי מאותנטיות השיפוץ מבפנים ומבחוץ, אך החלטתי שקוסמטיקה זה טוב ויפה אבל יותר חשוב לחוש את הרכב בנהיגה. סיבוב עדין של המפתח והמנוע מתעורר לחיים כאילו הקפיצו אותו מהשק"ש עם רימון הלם באמצע טירונות יחידה (בקיצור, מהר וללא שאלות).
המצמד זה כבר סיפור שונה, וכדי לשלב לראשון אני מגייס את כל הידע העומד לרשותי מטרקטורים ישנים בעלי תיבת הילוכים בלתי סינכרונית בעליל. קצת מאמץ ויש לנו שילוב לראשון, שחרור עדין של המצמד – והרכב מגיב באופן כמעט מיידי. תיבת ההילוכים הממוקמת על מוט ההגה בצידו הימני היא בעלת שלושה הילוכים קדמיים, ומוכרת לנו היטב מרכבים נוספים בוגרי אותם שנתונים. בהעברה לשני אותו הסיפור חוזר – הסינכרוניות בין ההילוכים היא רק בגדר המלצה ולכן נדרשת אקרובטיקה של דאבל קלאץ' וכמובן גז ביניים בהורדה, מה שרק גורם לעוד תחושת אותנטיות בנהיגה ומגדיל את ההנאה בעשרות מונים. חסר רק צופר אוויר, כזה המופעל בחבל משיכה התלוי מעל מושב הנהג, להשלמת החוויה של נהיגה במיד-ווסט בארה"ב.
קפיצי העלה מוכרים בנוקשותם, בעיקר בהעדר משקל, ואכן ככל שהגברנו את המהירות הפך הענין לנסבל יותר גם אם עדיין לא מדובר בנוחות כהגדרתה במילון הרכב של המילניום החדש. בתאוצות הביניים, למרות יחסי ההעברה הארוכים של הגיר (רק שלושה הילוכים), הרכב מגיב בצורה מפתיעה ואין צורך "לבחוש" בגיר לעיתים תכופות מדי. למרות היותו 4x2 העבירות בשבילים חוליים היתה משימה קלה יחסית עבור הרכב, גם בחול הקיצי הנעדר לחות המלכדת את הגרגירים. ההגה נטול כל תגבור הידראולי, קשה ומעביר את תחלואי הדרך ישר לזרועות הנהג – עד שלעיתים דומה כי הוא המחליט בקשר לכיוון הנסיעה, ולא הנהג עצמו. למען האמת, השטח החזק של הוויליס הוא דווקא בכביש, או ליתר דיוק במקום בו הכביש נעצר, הרמזור. נסו לעמוד עם אחד כזה ברמזור מבלי לסחוט מבטי קנאה מכל הנהגים הסינטטיים של מאזדות3/פוקוס-ליסינג סביבכם. כי כנראה שקצת כמו הכבוד שילד בתיכון נותן לשיר של חיים חפר, כך גם בכביש תרבות הפלסטיק המצועצעת לא כילתה בנו לחלוטין את הכבוד הראוי למוצרים של פעם שהצליחו לשרוד את המילניום.
צילום: פז בר
ברמה הפרקטית מה שהכי מעניין בסיפור הזה היא העובדה שמשפחת ניסים באמת נעזרה בוויליס לצורך העבודה השוטפת במשק והרכב הישיש עמד בזה בכבוד. אחרי הכול מה כבר יכול להתקלקל ברכב עם מנוע אטמוספרי וסיבובי מנוע נמוכים.
מכל מקום, עדין לא החלטתי אם השם וויליס מת או חי. מה שבטוח: הוא "מת לחיות", ויעשה זאת לאורך שנים ארוכות ואולי אפילו הרבה אחרינו (תלוי כמובן באיראנים).
