המפגש שלי עם קיה סול מתרחש בלב ליבה ההומה של תל אביב והיא, באדום נועז כל כך, פשוט בולטת. המפרט הטכני מתאים למכונית שעולה 117,000 שקל: מנוע 1.6 ליטר בנזין (יש גם דיזל) עם 126 כ"ס ב-6,300 סל"ד ו-16 קג"מ ב-4,200 סל"ד. תיבת ההילוכים היא אוטומטית בעלת ארבע יחסי העברה עם אפשרות לשליטה ידנית. מפרט הבטיחות מלא ומכיל כל מערכת בלימה ומניעת איבוד אחיזה מוכרת, ואם אלו לא מספיקות יש כאן שש כריות אוויר וציון ריסוק טוב מאוד.
 
בציר האורך הסול מעט גדולה מדור הסופרמיני החדש, עם אורך של 410 ס"מ ובסיס גלגלים של 255 ס"מ. אך היא גבוהה יותר (166 ס"מ) ורחבה יחסית (178 ס"מ). האבזור עשיר יחסית לדרגת המחיר, וכולל בקרת אקלים ומערכת שמע קוראת MP3 בעלת שישה רמקולים ושליטה מההגה (וגם חיבור USB). ידית ההילוכים וההגה מצופים עור והמפתח הוא מהזן ה"חכם". נאה. חבל רק שהתא מעט קודר למראה, אבל לפחות הנדסת האנוש טובה והפקדים נוחים וקלים לשימוש.
 
הדבר הראשון שבולט הוא מרווח הפנים, ובעיקר הגובה הרב. אני לא מכיר הרבה מכוניות שלא דורשות ממני להוריד את המושב עד לרצפה בשביל לייצר מקום לראש שלי ורובן ידרשו ממני כיפוף קל – אך לא קיה סול. קו הגג הייחודי שלה מייצר מקום גם לגבוהים שבנהגים וכניסה קלה במיוחד. נמוכים יותר יוכלו להרים את המושב ולייצר תנוחת ישיבה גבוהה ושלטת שחביבה על רבים בעיר. גם הנוסע לידי הוא לא איש קטן, וגם הוא וגם היושבים מאחור מקבלים מרווח ראש מצוין. מרווח הברכיים והנוחות מאחור פחות טובים, אך בסך הכל אין תלונות משמעותיות.
 
קיה סול: מבחן דרכים (בנזין, 1.6 ל', דור ראשון)
צילום: תומר פדר 
 
את המחיר משלמים בתא המטען, שהעמסה לתוכו נוחה אך גודלו ואורכו לא מספקים. אפשר להתנחם בכמות אדירה של תאי אחסון המפוזרים בתא הנוסעים של הסול.
 
בתנועה
הסול לא מרשימה בכל הנוגע לנוחות בכביש עירוני משובש. היא לא נוחה, עם רפרטואר מלא של חבטות, טלטולים ורעשי מתלה. קיה אמורה להיות הבת הספורטיבית והדינאמית בקונצרן יונדאי, אבל אני רוצה לקוות שזו לא הפרשנות של מהנדסי היצרנית ל"ספורטיביות" או "דינאמיות". על צד החיוב יש יכולת תמרון מצוינת ויחידת הנעה זריזה במהירויות עירוניות. יחסי ההעברה הראשונים מייצרים תאוצות טובות ונעימות, הן ביציאה מהמקום והן בתאוצות ביניים.
 
מחוץ לעיר, הסול מתנהלת היטב עד למהירות של 120 קמ"ש לערך, ותמשיך למשוך מעבר לכך אך לא בקצב מדהים (בעיקר בגלל יחס העברה רביעי ארוך). בשיוט נינוח יותר, 100 קמ"ש עגולים וחוקיים למהדרין, המנוע מיוצב על כ-2,700 סל"ד שקטים ועיקר תשומת הלב מופנית לרעשי רוח נוכחים. מעט רעשי צמיגים יגיעו מהסוליות הגדולות (205/55-16) ועל מהמורות, שמגיעות עדיין היטב לתוך התא, ישמעו רעשי מתלים.
 
 
בכביש הררי מפותל, הסול כבר מתאמצת. המנוע מספק את הסחורה, אבל דורש סל"ד גבוה (יותר מ-4,000), ומעט רועש ומחוספס. מי שעומדים נגדו הם יחסי ההעברה: שלושה הילוכים שמכסים על הטווח שבין עמידה למהירות המרבית ואחד ארוך מדי. התיבה תמיד נעימה ורכה, אך לעיתים הססנית כשנדרשת להוריד שני הילוכים לעקיפה בטיפוס תלול.
 
קיה סול: מבחן דרכים (בנזין, 1.6 ל', דור ראשון)
צילום: תומר פדר 
 
במגוון הפניות וסוגי האספלט שמציע הצפון הנפלא שלנו, התגלתה הסול כשותפה טובה למדי כל עוד הקצב סביר. בתנאים אלו היא שומרת על הקו הנבחר ועל ההרגשה הנינוחה בתא הנוסעים. ההיגוי מדויק, לא קל מדי ועושה את עבודתו נאמנה. כביש גלי או מהירות גבוהה ושינויי כיוון תכופים יגלו את החיסרון שבמרכב גבוה. שם הסול מתחילה לאבד את שלוות רוחה ובקרת היציבות מתחילה לעבוד (באופן ידידותי וכמעט לא מורגש). הבלמים ראויים לשבח, עם עוצמה מרשימה ותחושה טובה ללא דעיכה גם תחת עומס כבד. בתום הנסיעה, ששילבה מסלול עירוני פקוק ונסיעה הררית מאומצת, הסול רשמה נתון מכובד מאוד של 9.8 ק"מ לליטר.
 
בזכות העיצוב
הקלף החזק ביותר של קיה סול הוא העיצוב. היא נראית מצוין לטעמי (אם נתעלם מהמדבקות המיותרות ברכב המבחן). המראה הקופסתי נשבר בצורה ברורה אך מאופקת על ידי התפיחות מעל בתי הגלגלים, הקו החריג של החלונות והגג, עיצוב הפנסים שמצליח להיות מודרני אבל לא מצועצע. היא נראית תכליתית וקשוחה מצד אחד, וברגע אחר היא חמודה וחייכנית. מסוג המכוניות שגורמות לגברים לבוא ולתהות על תוכנה ולנשים לרצות בחברתה.
 
בעידן הזה, שמעדיף באופן ברור אריזה על תוכן, למגרעות הדינאמיות והנוחות הבינונית של הסול יש כאן תפקיד משני. כן, רק בגלל שהיא נראית איך שהיא נראית. נוכח העדר האפור והמרובע שמסביב, להסתכל עליה, בין אם זה באמצע תל-אביב או על רקע השדות של הרמה, פשוט עושה טוב בנשמה.