קרייזלר גרנד וויאג'ר האמת שאני כבר לא זוכר מה קדם למה, התיאום של הוויאג'ר לרעיון לטיול משפחתי או ההפך, אבל בפועל מצאנו את עצמנו בבוקרו של יום מעמיסים את המשפחה (המורחבת) על מיניוואן אמריקאי מגודל ויוצאים למבחן האולטימטיבי למיניוואן הקלאסי, ממציא הקטגוריה – הוויאג'ר.
קרייזלר וויאג'ר, או גרנד וויאג'ר בגרסה הנמכרת בארץ, שהוצג ב-2007, זכה למתיחת פנים
שהוצגה בישראל בשנה שעברה. חיצונית העדכון לא גדול במיוחד – גריל חדש ונאה, ופנסים אחוריים מעוצבים יותר – אבל הבשורה האמיתית נמצאת באגף המכאני, שכולל מנוע חדש (ובשנה הבאה, על פי הפרסומים, תצטרף אליו תיבה חדשה עם לא פחות מתשעה[!] הילוכים).
הוויאג'ר מרשים בחניה, ומרשים עוד יותר כאשר מתקרבים אליו ששת הנוסעים והנהג והוא מקבל אותם בפתיחה חשמלית של דלתות ההזזה ודלת תא המטען בלחיצת כפתור מהשלט. האבזור כולל "כניסה ללא מפתח", אבל הצרור כולל גם מפתח ברזל רגיל – כדי לפתוח את מיכל הדלק! הזוי...
צילום: גיא רוטקופ ראשית התרכזנו בהעמסת הציוד לתא המטען העמוק מאוד, שבלע הכל בקלות, מבלי שנצטרך לקפל אף מושב. ואחרי המטען – האנשים. ראשית העמסנו את השורה השלישית – לשם כך מקפלים בקלות את המושבים בשורה השניה, שבמופע מרשים זזים לפנים ומעט פנימה כדי לאפשר כניסה נוחה יחסית לשורה השלישית. שם מגלים מושב עם בסיס נטוי מדי לאחור הסובל גם ממחסור בס"מ רוחביים. גם כאשר ישבו מאחור אנשים קומפקטיים יחסית (נ', מ' ור', השמות המלאים שמורים אצלי בבית) הגיעו תלונות על רוחב המושב לשלושה. שניים ישבו בנוחות, אבל הנוסעת העודפת בסידור הזה (מ'), התנגדה משום מה לרעיון לרוץ אחרי האוטו כל הדרך לצפון... בנוסף יש בעיה של מרווח לראש לגבוהים בשורה השלישית – ואם יושבי השורה השניה מסרבים לזוז קדימה, אז גם בעיית מרווח רגליים. בקיצור – שלחו לשם את הילדים... בשורה השניה המצב כבר טוב בהרבה, עם צמד מושבי קפטן נפרדים ומרווחים, אבל לא מושלם – ההחזרה של המושבים מהמצב המקופל שלהם דורשת לא מעט כוח ושלוש פעולות שהופכות את העסק למעט מייגע. בנוסף משענות היד (שתיים בכל מושב) צרות וקשות מדי וגררו תלונות מכל הנוסעים. לטובת ה"קפטנים" עומדים מדפי פלסטיק בגב המושבים הקדמיים, אך אלו עשויים מחומר פשוט מאוד שמרגיש זול. המרווח שופע, כמובן, בכל הכיוונים – וגם אם זזים מעט קדימה לטובת היושבים מאחור מרווח הברכיים עדיין סביר. ראוי לציון כי ניתן לכוון את זווית המשענת גם בשתי השורות האחוריות.
מלפנים כבר באמת אין תלונות – המושבים עמוקים ונוחים, משענות היד מרופדות כראוי והמרווח מצוין בלי "אבל" או "חבל", והכיוון חשמלי ונוח לתפעול.
במסגרת מתיחת הפנים זכה תא הנוסעים לעדכון נדרש הן לעיצוב והן לאיכות, והעיצוב החדש אכן נאה יותר ונעים. כמקובל בוויאג'ר, רשימת האבזור עשירה כבר בגרסת הבסיס, ורמה 2 בה נהגנו מוסיפה, תמורת 25,000 שקלים, גם ריפודי עור, מושב נוסע חשמלי, חימום להגה ולמושבים מלפנים ובאמצע ו–וילונות לשורה האמצעית והאחורית. אבל אנחנו עדיין לא לגמרי בטוחים מה יש יותר בוויאג'ר – אבזור או תאי אכסון ומחזיקי כוסות. חבל שקרייזלר לא השכילו לשפר יותר (יש הבדל, הוא לא גדול מספיק) את אחת מנקודות התורפה של הדור הקודם – איכות החומרים. מדובר בפלסטיק פשוט מדי, שנראה בסדר אבל מרגיש זול יחסית. בנוסף נשמעו לא מעט קרקושים, בעיקר מאחור, במעבר על שיבושים. לחיוב נציין את התאורה הכחולה מהתקרה שמאירה את התא באופן עדין בלילה. בכל הקשור לבטיחות יש את כל האביזרים הרגילים, אבל ציון הריסוק של E–NCAP עומד על 4 כוכבים ממוצעים בלבד.
השדרוג המשמעותי ביותר במתיחת הפנים הזו קרה מתחת למכסה המנוע – את מנוע ה–3.8 ליטר הוותיק (שלא לומר עתיק) החליף מנוע הפנטסטאר החדש של הקונצרן, שמנפח קטן יותר (3.6 ליטר) מפיק הרבה יותר כוח עם תוספת של 86 כ"ס ו–4 קג"מ. המנוע משודך לתיבת 6 הילוכים אוטומטית והכוח מועבר לגלגלים הקדמיים. כמצופה תוספת ההספק מורגשת מאוד, והוויאג'ר שמח להאיץ בכל מצב – ריק, עמוס, מעמידה או בעקיפה שמתחילה ב–100 קמ"ש. בכולם תקבלו שפע של כוח שרק מתגבר כשהמנוע חובב הסל"ד הזה עובר את קו ה–4,000 סל"ד. כן, במנוע אמריקאי. אם לא תהיו עדינים עם רגל ימין ביציאה מהמקום, תעבידו קשה את בקרת המשיכה, ועקיפות מתבצעות בזריזות שקשה לחבר למימדים המגודלים. מי שלא מקבלת ציון לשבח היא תיבת ההילוכים – רוב הזמן היא בסדר, אבל בתנועה עירונית ההעברות לא תמיד חלקות וכאשר נדרשת הורדת שני הילוכים היא בדרך כלל תתעקש לבצע זאת בשתי הורדות נפרדות ואיטיות יותר במקום בהורדה ישירה. צריכת הדלק בשיוט בכ–120 קמ"ש עמדה על 10 ק"מ לליטר, כשבעיר הוא כיסה בקושי חצי מהמרחק (5.5 ק"מ לליטר) וממוצע המבחן עמד על 7.5 ק"מ לליטר סבירים בהחלט בהתחשב בתנאי המבחן.
צילום: גיא רוטקופ אומנם אף אחד לא קונה כלי כזה בזכות יכולותיו הדינאמיות בכביש מפותל, אבל יש סיכוי סביר שהלקוח הממוצע ימצא עצמו בדיוק בכביש כזה בדרך לצימר בצפון. אז תגלו שהוויאג'ר בסדר בסה"כ כל עוד המהירות הגיונית – וזה כבר שיפור לעומת הדורות הקודמים. אבל אם תגזימו קצת תגלו זוויות גלגול שיאיצו בכם להאט גם אם הנוסעים ישתקו. בהחלט מתקבל על הדעת במיניוואן – מה שפחות מקובל עלינו הוא בלמים שדעכו מהר מדי, ונקווה רק שהקילומטראז' המכובד באמתחתו של רכב המבחן אחראי לתופעה, ולא פגם מובנה.
הוויאג'ר נעים מאוד בכביש הבין עירוני, עם בידוד רעשים טוב (כל זמן שנשארים בתחום החוקי) וספיגה יעילה של מפגעי האספלט, כשרק שילוב של גלים ומהירות גבוהה יגרום לו לזוז קצת יותר מהרצוי. בעיר הוא מרגיש קצת עסוק מדי, בעיקר על שיבושים קטנים וחדים, כאשר המתלה האחורי מסתדר פחות טוב עם השיבושים מאשר המתלה הקדמי. בזכות המושבים הנוחים זה עדיין בסדר בסה"כ, אבל לא יותר מזה.
קשר משפחתימתיחת הפנים בהחלט שיפרה את המיניוואן של
קרייזלר, כשעיקר השיפור הוא בחטיבת הכוח, שגורמת לו להרגיש קליל גם בעומס מלא, ובמקביל להציע צריכת דלק עדיפה. אלא שהעדכון שנעשה לאיכות הפנים לא משמעותי מספיק ועדיין מהווה נקודת חולשה, וכך גם המרווח בשורה השלישית. כך ש
בסוף היום מדובר בפתרון ניוד מעולה לארבעה מבוגרים, וטוב לשישה, אבל הוא אינו מספק לשבעה נוסעים, כשאיכות החומרים משאירה טעם לוואי חמצמץ. בעיקר אם מוסיפים לתמונה את המחיר – עם 258,000 שקלים לגרסת הבסיס ולא פחות מ–285,000 שקלים לרמה הבכירה, מדובר במיניוואן–הלא–יוקרתי היקר ביותר בקטגוריה, וזה כבר יוצר בעיית תמורה מול המתחרים.
