"יגואר עם מנוע ארבעה צילינדרים לא תבחן ב'אוטו'!" זה המשפט שהדהד לי בראש כשבחנתי את יגואר XF. למה? גם כי אני, אם מישהו עוד קיווה שזו מתיחה או הלצה, ספון בדיוק באחת כזו (ואם אני מסתמך על דבריו של העורך, לראשונה בתולדות המגזין. היסטוריה.). וגם כי אביבי, שכבר מזמן נחשב לאחד מ(מ)בוגרי המערכת, מתקשה לקבל את העובדה שמכונית סאלון, בטח מבית היוצר של היצרנית הבריטית המוערכת, תיכנע גם היא לעולם הפוליטקלי-קורקט, עם גרסת "הנה גם לי חשוב מהכיס שלכם, ומשלום כדור הארץ". בסופו של יום, גם "חטיאר" כמו ניצן יצטרך להשלים עם המציאות בקרוב, ולא משנה כמה היא מבאסת. מי אמר מבחן השוואתי למכוניות סאלון מרובעות צילינדרים?   
 
 
תמיד חיבבתי את ה-XF של יגואר. גם היום, כשש שנים לאחר השקתה (ורגע או שניים לפני החלפתה), היא אחת מהמכוניות היותר מיוחדות על הכביש. תא הנוסעים, אמנם כבר מתקשה להסתיר את גילו, אבל מצליח להישאר נעים ואיכותי, ולשדר לכם ולבאי מכוניתכם את הניחוח האריסטוקרטי המתבקש. אגב, הגימיק של פתחי האוורור הנפתחים בהנעה, כמו גם חוגת ההילוכים הנשלפת, עדיין מצליחים להלהיב את אלו שטרם נתקלו ב"פלא ההנדסי".
 
יגואר XF (טורבו, 2.0 ליטר): מבחן דרכים
צילום: מערכת אוטו 
פתאום ליגואר אכפת מכדור הארץ
 
אם נחזור רגע לעניין הארבעה צילינדרים, הרי שקשה יהיה להציג טיעונים משכנעים בעדם. נכון שהיא קצת יותר חסכונית, ומפיקה הספק דומה למנוע ה-V6 ששירת את ה-S טייפ וה-XJ הקודמת. אבל בכל זאת – הפעם האחרונה שבה נהגנו ב-XF הייתה בגרסת 3.0 ליטר סופרצ'רג'ר (V6, כמובן), עם 100 כ"ס יותר. את יחידת ההנעה הזו אפשר הרי לפגוש בפורד מונדיאו (זכר לבעלותה על היצרנית הבריטית, לפני שעברה לבעלות טאטא ההודית. איך שגלגל מסתובב לו...), מה לה ולאריסטוקרטיה בריטית?
 
המספרים דווקא נאים: 240 כ"ס, 34.7 קג"מ ו-7.9 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש. ויש גם הבטחה של יגואר כי עדכנה את המנוע לטובת עידון משופר, לו תתרום גם תיבת ההילוכים המצוינת של ZF (עם 8 הילוכים). ואם לוקחים בחשבון שהגרסה הזו השילה 100 ק"ג לעומת גרסת ה-V6 (במשקל 1,660 ק"ג בסה"כ), רובם כנראה מהחרטום, העסק מתחיל להראות נחמד. חבל רק שציון הבטיחות לא ממש יאה למכונית שכזו – 4 כוכבים בלבד.
 
 
יגואר XF (טורבו, 2.0 ליטר): מבחן דרכים
צילום: מערכת אוטו 
240 כוחות סוס על שמונה יחסי העברה
 
הנעה ראשונה בחניון הקטן של היבואנית, ומשהו מרגיש לא נכון. הצליל. זה פשוט לא הצליל של יגואר שכלוא מתחת למכסה המנוע, אלא של... משפחתית. לפחות כשאני מצמיד את הדוושה לרצפה האוטו מגיב כראוי. בלשון עממית – האוטו סוחב. סוחב טוב. ממש טוב. גם בהמשך, בכבישים תובעניים, התוצאה לא משתנה. המנוע הזה, לא מעט בזכות התיבה שעוזרת למצות כל פרסה בעדר הסוסים, גורם למכונית הזו לזוז בקצב מפתיע. אבל תשכחו מתחושת הבריון המנומנם של המנועים הגדולים, כאן צריך ללחוץ כדי לגרום לדברים לזוז בקצב הנכון.

אבל גם אם קצב צבירת המהירות לא יעקם לכם את הצוואר – לא תרגישו שאתם בגרסה הזולה ו"החסכונית". אגב, דווקא בהתנהלות רגועה ריבוי יחסי ההעברה, עם אופי ה"on-off" של מנוע הטורבו, יכול לגרור תגובות לא לינאריות, עם פרצי תאוצה חזקים מהמבוקש. התמורה למנוע הקטן אמורה להגיע בתחנת הדלק – והיא אכן מגיעה. בכלל המבחן עמד הנתון על 7.1 ק"מ לליטר, לא רע בהתחשב בממדים ואופי הנסיעה. אך מרשים יותר היה הנתון בשיוט רגוע, שטיפס עד 14 ק"מ לליטר, כשמחט הסל"ד עומדת על 1,300 סל"ד(!) בשיוט במאה קמ"ש. מרשים.
 
יגואר XF (טורבו, 2.0 ליטר): מבחן דרכים
צילום: מערכת אוטו 
נתוני צריכת הדלק בשיוט - 14 קילומטר לליטר!
 
מהרגע הראשון, הרגישה ה-XF הזו מעט יותר רכה. הגיוני שיהיה הבדל במתלים לאור הירידה במשקל ובהספק. ברב הכבישים והשיבושים, היא הייתה מעט נוחה מאחיותיה הבכירות. הגיהוץ עדיין לא מושלם, ותלונות על הסלילה בלבנט עדיין עוברות לנוסעים – אבל לא נתקלנו באיבוד עשתונות או חבטות של ממש.
 
ומה הרכות עושה להתנהגות? יש קצת יותר רכינה בסיבובים, אבל לשלדת ה-XF יש עדיין מה להציע בכביש המפותל, והמשקל המופחת בחרטום תרם לנכונות החרטום לפנות, והיא מרגישה קלילה וזריזה יותר. חבל רק שההגה נותר לוקה בהעברת מידע ותחושה (וגם קוטרו מעט גדול). הבלמים הציגו יכולת גבוהה, עם תחושת דוושה טובה ומעט מאוד דעיכה. אבל בסופו של יום, ועם כל המחמאות למנוע הזה וליכולתו הנאה, לא תוכלו לברוח מהתחושה שמגיע למכונית הזו, ולכם, עוד קצת כוח.
 
 
יגואר XF (טורבו, 2.0 ליטר): מבחן דרכים
צילום: מערכת אוטו 
המראה היה ונשאר מיוחד 
 
פרקטית, גרסת הכניסה של יגואר XF עושה את העבודה. הרומנטיקנים (כן, ניצן, קראתי לך רומנטיקן.) אומנם יטענו שחלק מהותי מה"חתוליות" הקלאסית התפוגגה בהעדר תצורת ה-V ושני הצילינדרים הנוספים, אבל מי שפחות רגיש לצליל ומקצב המנוע ייהנה מביצועים מספקים וצריכת דלק שפויה – כמו גם מחיר שפוי (יחסית). 399,000 שקלים לגרסת הכניסה, ו-449,000 שקלים לגרסת הלקצ'רי שנבחנה (המוסיפה גג שמש, כניסה והנעה ללא מפתח, מושבי עור משודרגים עם זיכרונות וחישוקי 18 אינץ').
 
היתרון הגדול שלה, לטעמנו, היה ונשאר המראה הייחודי (ומכיוון שאין סמלי מנוע – אף אחד לא יידע שרכשתם את גרסת הכניסה...), והעובדה שהיא פחות שכיחה על הכביש רק מעצימה ומחדדת את הנקודה.