את השמות רז הימן והלל סגל אתם, קוראי המגזין, מכירים לא מהיום. גם מי שאינו חובב ספורט מוטורי, או רכב בכלל, נתקל בהם מעל מסכי תוכניות הפריים טיים בערוצים המסחריים או מעל גבי העיתונים היומיים. ככה זה כשאתה הספורטאי המוביל בתחומך, וזוכה להצלחות גם בתחרויות בחו"ל, אתה זוכה להיכנס לתודעה הציבורית.
אבל לא בטוח שאפילו קוראי המגזין המתמידים ביותר מכירים את הסיפור שלהם במלואו, ולכן אני מנצל את הניצחון שלהם בראלי 24 השעות של יוון (ניצחון שני ברצף בליגה הבלקנית, שהיה מזכה אותם - שוב - באליפות הליגה, אם היה תואר כללי השנה) לטובת ראיון עם הצמד שהוא חלק מהספורט המוטורי הישראלי כבר כל כך הרבה זמן.
צילום: Yana Stancheva ממש הרבה זמן. התחרות הראשונה בה השתתף רז (בן 50, נשוי+4) היתה תחרות ניווט על אופנוע שארגן מגזין ‘מוטו' ב-88'. "מין מרוץ ניווט מוזר" מגדיר אותו רז "שנערך בחולות חדרה". משם הוא המשיך למיני ג'ימקנות דו–גלגליות שפרחו למספר שנים, ואז מירוצי ניווט, בתקופה שעוד נקראו "מסעות ניווט לא תחרותיים", והצוותים כללו שני אופנועים לפחות, מסיבות בטיחותיות. מהר מאוד הפך לשליט המירוצים הללו, לא מעט בזכות הזיכרון הצילומי שחסך לו את כתיבת הקודים (בכל נ"צ היה המארגן רושם קוד על סלע או בזנ"ט, אותו היה צריך להעתיק לפתק - אותו מסרו בסיום כהוכחה להגעה לנקודות). רק בשנת 2005 הוא איחד כוחות עם הלל, וויתר על הכידון לטובת ההגה – ומאז אף אחד מהם לא מביט לאחור.
הלל (בן 65, נשוי+3, וכבר עם 8 נכדים) קצת יותר "צעיר" בתחום הספורט המוטורי – לפחות רשמית. "כמו כל בן עמק, תמיד הייתי בקטע המוטורי" הוא אומר "אבל לא התחריתי. רק ב-96', כשליוויתי את אביב קדשאי בדקאר (אביב היה הישראלי הראשון שהתחרה בדקאר, על אופנוע; נ.א) נפתחו לי העיניים. פתאום אתה נופל על דבר ענק כזה... זה מדהים". כבר מההתחלה הוא העדיף את מושב הנווט, וגם כשהתחיל לתכנן ולבנות את מכוניות המירוץ שלו בעצמו, הוא עדיין העדיף את המלאכה הפחות זוהרת של הניווט – בהחלט לא עניין מקובל בתחום.
27 שנות וותק אצל רז ועוד 19 אצל הלל, בהחלט פרק זמן שמעניק פרספקטיבה. אז מה השתנה?"היום, כשאתה נוסע ברכב מירוץ אתה עבריין בצורה מוגדרת" אומר הלל במרירות "פעם זה היה אפור יותר. עשית עבירה, אבל פחות מוגדרת, והיה קל יותר לרשויות להעלים עין. וזה גורם לאנשים להישאר באופנועים וברייזרים (שיכולים לקבל רישוי רגיל ורישוי תחרותי במקביל, מה שמפשט דברים; נ.א) ולא מגיע דם חדש למכוניות".
צילום: Yana Stancheva
"המצב בארץ פחות טוב" מוסיף רז בעצב "בהכל. אפילו בתחומים כמו מוטוקרוס, שבהם הייתה תקווה שהחוק יעזור לתחום להתרומם. בחו"ל, לעומת זאת, אני חושב שהתקדמנו. זה בזכות העובדה שדאגנו להתחרות לפחות פעם בשנה בחו"ל, ובשנים האחרונות, מכיוון שאין תחרויות בארץ, עלינו לשלוש פעמים בשנה. זה מאפשר לצבור ניסיון ולהשוות את עצמך לעולם הגדול. ועכשיו אנחנו מגיעים להישגים ומושכים אחרינו אחרים, שגם הם נחשפים לעולם הגדול ומאתגרים את עצמם להשתפר – ברצינות ההכנה למירוצים, בשיטות עבודה וכו'".
הליגה הבלקנית
אחרי הדקאר, הליגה הבלקנית היא לא "משחק ילדים"? הרי אי אפשר למצוא שם על הגריד אף אחד מהשמות הגדולים - נהגים או קבוצות.
הלל עונה מיד "הדקאר הוא קפיצה מעל הפופיק עבור רוב הישראלים. בעצם לא רק הישראלים; תראה כמה לא מצליחים לסיים את המירוץ. אבל עצם ההשתתפות היא חוויה, שמעלה אותך רמה באיזושהי צורה. עצם ההתחככות בשיא מעצימה אותך. אתה נתקל בדברים שלא יכולת לדמיין, וההתמודדות איתם מעלה אותך מדרגה. אי אפשר להעביר את האתגר בסיפורים.
"אבל ללא ספק הדרך הנכונה היא להתחיל עם מרוצים בארץ, שמאפשרים לך בהשקעה סבירה לצבור ניסיון, לבנות רכב וקבוצה טובים – ורק אז לצאת לחו"ל. קשה לצאת לחו"ל בלי הרקע בארץ, ולמזלנו צברנו ניסיון כשעוד היו כאן ליגות טובות".
צילום: Yana Stancheva
"ליגות הניווט שהיו בארץ היו תחרותיות מאוד" מתערב רז "וזה הסוד להישגים שישראלים מגיעים אליהם במרוצים כאלו בחו"ל לעומת ענפים אחרים. זו החשיבות של ליגה מקומית חזקה וטובה. ואם אין, חייבים לשמור על רצף פעילות במירוצים בחו"ל. אחרי הדקאר סימנו V על כל החלומות שלנו, ואז הלכנו לבלקן. זה קרוב וטבעי, ורצינו שיבואו איתנו אנשים נוספים, חדשים - ובאמת בשבעה ראלים שהיינו הצטרפו אלינו לא מעט צוותים, על 2 ועל 4, שלפחות עבור חלקם זו היתה פעם ראשונה בחו"ל. עכשיו אנחנו גם תומכים ביוני (לוי, אחד הרוכבים הבולטים בארץ באנדורו וראלי; נ.א) מתוך אידיאולוגיה של לעזור לישראלים עם פוטנציאל לממש אותו, והתוצאות של יוני ונמרוד חמו בתחרות ‘הגג של אפריקה' מביאה כבוד ומושכת את הספורט בארץ קדימה. היכולת שלנו לעזור היא לאו דווקא כלכלית, אלא הניסיון בהתנהלות מול המארגנים והספונסרים, כל הלוגיסטיקה מסביב".
אתם עם אותו רכב, כבר עשור. איך זה שהוא עדיין תחרותי?"בנייה של אוטו היא תהליך" עונה הלל, שאחראי על הצד הטכני בצמד. "צריך כל הזמן לנסות, לבדוק ולשפר – אי אפשר לבנות וישר לצאת למרוץ גדול. אנחנו רואים דברים בחו"ל ולומדים – למשל הג'קים ההידראוליים, שהתקנו אחרי שראינו בפרעונים איך אחרים מחלצים את עצמם בדקות ואנחנו חופרים עשרים דקות ומאבדים את הניצחון. אלו תמיד הדברים הקטנים שמביאים את הניצחון: מנוע יותר חזק לווישר, מיכל מי שטיפה גדול יותר, איטום טוב יותר של התא ואלו דברים ששינינו לקראת המירוץ האחרון, בעקבות הניסיון מהמרוצים הקודמים.
צילום: Yana Stancheva
"זה ההבדל הכי בולט בין צוותים חדשים לצוותים מנוסים, הדברים הקטנים שגורמים לתקלות ותוקעים אותך במרוץ. ב-24 שעות כל הצוותים האחרים סבלו מתקלות, ורק אנחנו לא סבלנו מכלום. זה אומנם הרבה גם בזכות המזל, אבל גם בזכות הניסיון וההתאמות הקטנות שעשינו. כך שגם אם נראה שזה אותו האוטו, הוא בעצם שונה מאוד מזה שאיתו התחלנו את הדרך.
"בנייה של אוטו מנצח דורשת התלהבות מטורפת, הנעה שדוחפת אותך לסיים מרוץ וישר לחשוב מה לשנות ולשפר כדי שבפעם הבאה האוטו יעבוד טוב יותר. בלי ההתמכרות למרוצים, לא יכולה להיות התקדמות".
ובאמת, כבר עשרים שנה, איך שומרים על ההתלהבות כל כך הרבה זמן?"חייבים, קודם כל, מעטפת משפחתית תומכת. בלי זה אי אפשר" מסביר הלל "אבל הסיפוק שמקבלים מהמירוצים מאפשר לנו לחיות חיים שמחים יותר, להצליח יותר בכל מה שנוגעים בו – כולל המסגרת המשפחתית. הדבר השני זה תקציב. הכסף שצריך כדי להיות תחרותי. מציאת ושימור הספונסרים זה דבר לא פחות חשוב מאשר תחזוקת הרכב."
"יש יחסי גומלין עם ספונסרים שמחזיקים שנים" מוסיף רז "כי שני הצדדים מרוצים. עשינו התקדמות ענקית בשנה האחרונה עם ICL, טויו ו-3M, אבל הבסיס היה פוינטר, בלעדיהם לא היינו מצליחים להתרומם. אבל לפני הכל צריך את הדרייב הפנימי, הדבר שמניע אותך לשים את הדגל יותר רחוק, עוד יותר גבוה. לא להישאר באזור הנוחות. זו גם הסיבה שאחרי הניצחון הזה החלטנו להתקדם מליגת הבלקן למקום חדש ומאתגר, והאירוע הבא שלנו יהיה הברסלאו ראלי בגרמניה ופולין, ואולי אפילו משהו גדול יותר בהמשך – אבל אנחנו לא מדברים על זה עדיין".
צילום: Yana Stancheva
