"השקה לימאהה R3, זה על מסלול, תביא חליפת עור חלק אחד"
 
"מה??"
 
"ואל תשכח גם את הסליידרים לברכיים"
 
האמת? זה נשמע כמו טעות, אופנוע צנום, עם מנוע צנוע בנפח 321 סמ"ק, שמנפק 42 כוחות סוס בלבד, כזה שאמור באופן עקרוני לשנע לאוניברסיטה סטודנט צעיר, עם אופציה לטיולים לא ארוכים מדי. מה לכלי חביב כזה ולמסלול מרוצים? אז איך אומרים בפולנית - תתפלאו.

מותק, המשפחה התרחבה
ימאהה מרחיבה את משפחת אופנועי הספורט שלה ומוסיפה את החוליה החסרה. אחרי אופנועי ה-1000, ה-600 וה-125 סמ"ק, בין קטגוריה A לזו של A1, הכחולים מניחים את החלק האחרון בפאזל, שמתאים לרישיון הביניים A2.
   
 
ימאהה R3 במבחן על המסלול
צילום: מנהל 
 
ליאון אוסטרהוף, מנהל תחום מכירות המוטורספורט של ימאהה, מודה שהמכירות בתחום הספורטיבי חלשות בשנים האחרונות. הרוכבים חוששים מתאונות, ממשטרות, רוצים את הכלים הנוחים יותר שלכאורה גם בטוחים יותר. במקביל, אופנועי הספורט הולכים ונהיים עמוסי טכנולוגיה ויקרים מידי, וכמו כמה מהפוליטיקאים שלנו, מנותקים מהעם. התוצאה - דור העתיד של הרוכבים הצעירים הולך במקרה המשעמם על קטנוע חסר זהות ובמקרה המשמים על קיה פיקנטו.

על כל הבעיות האלו אמורה לענות קטגורית הספורט-לייט אליה שייך האופנוע הזה, שמשלבת בין שימושיות, ספורטיביות ואופי. קטגוריה שמנסה לעשות החייאה לרעיון של כלי רכב לא יקרים, יעילים ומשמחים.

מבט רחוק, מבט קרוב
במבט מרחוק אפשר לטעות בו ולחשוב שמדובר באחד מאחיו משורגי השרירים. העיצוב מזכיר, מאוד, ולא במקרה, את R1 ו-R6; פירינג מלא בצביעה הכחולה-אפורה-לבנה המפורסמת, חישוקים יצוקים ונאים, מראה כועס של הפנסים הקדמיים, וזנב חתולי זקור אל על.
 
"יש לו אותו DNA כמו של האחים הגדולים!" זועקים אנשי השיווק, "גם הוא Lean and Mean!" כורזים אנשי הפרסום. כשמתקרבים רואים שבכל זאת מדובר בברייה אחרת: הכידון מותקן מעל המזלג, השלדה הקומפקטית במבנה יהלום עשויה פלדה ולא אלומיניום. וכך גם המנוע;  למרות העיצוב האגרסיבי והמפלט השרירי, שני הצילינדרים ניעורים לחיים בחרישות של גיישה יפנית.
   
 
ימאהה R3 במבחן על המסלול
צילום: מנהל 
 
יוצאים דרומה מברצלונה. בתנועה הלא ממש צפופה האופנוע משרה הרבה מאוד ביטחון – גם מאותגרי גובה יוכלו להניח רגליים על הקרקע ולכידון יש זווית צידוד נאה. אפשר להיות זקוף לגמרי או להתכופף קצת כדי להתחמק מהרוח. לוח המחוונים מספר מידע יעיל הכולל גם את ההילוך שנבחר, שעון ענק של סל"ד ומחשב תצרוכת דלק – ללא ספק כלי תחבורה יעיל. באוטוסטרדה משייט ה-R3 בקלות על 140 קמ"ש ואם מתעקשים, והירידה ארוכה מספיק, ניתן לראות גם 200 קמ"ש על מד המהירות.

הוא ואתה, פיתולים ודובדבן
ואז מגיעים לאספלט קטלוני נאה בין הרים וכפרים, שם ברור כבר שהבחור הזה יודע עוד כמה דברים חוץ מלקחת אותך בזריזות לעבודה. שיירת אופנועי ההשקה נעה מהר בפיתולים, משכיבה ימינה ושמאלה, כשה-3 משתף פעולה ונענה לגחמות של עיתונאים חמומי-גז – כל עוד לא מגזימים כמובן.
 
צמיגי pilot street של מישלין מצויידים בסוג של אפליקציה מאוד לא דיגיטלית: ברגע שההשכבה קיצונית מדי הם מסמנים לך באיבוד אחיזה מבוקר - שמבהיל תחילה ויעיל בהמשך - שאם תמשיך כך תפגוש בקרוב את האספלט. "פרוגרסיבי" היא המילה שאנשי ימאהה משתמשים בה כל הזמן – מנוע לינארי ולא מתפרץ, היגוי יעיל ולא קיצוני ומתלים לא נוקשים מידי – וזה נכון וזה עובד מצוין. כך יכול גם רוכב חסר ניסיון ליהנות ולהתקדם על הכביש המפותל. ביקורת מסוימת אפשר למתוח על הבלמים המעט ספוגיים. פרוגרסיבי-פרוגרסיבי – אתה עדיין רוצה לדעת מתי האופנוע מתחיל לבלום...
 
ימאהה R3 במבחן על המסלול
צילום: מנהל 

אחרי ההכנה הזו מגיע הדובדבן, ביקור במסלול מרוצים. המסלול של Calafat שייך לדרג הביניים וחגג לאחרונה שלושים שנה. קצת יותר משלושה קילומטרים אורכו ועשרה מטרים רוחבו, עם ישורת של 600 מטרים. קצר וצר ביחס למסלולים מודרניים, הוא מארח בעיקר תחרויות מקומיות וניסויי צמיגים של יצרנים. יש עשרות מסלולים כאלו בספרד, כשאנחנו כאן עוד עורגים לאחד כזה.

הימאהות עולים על המסלול בלי צמיגי סליקס וללא סדינים שיחממו אותם, בלי מחשבים לשינוי פרמטרים במנוע או בקרות משיכה, נטולי אנטי ווילי ועם אנטי פוזה - האופנוע הצנוע הזה, שעד לפני רגע התנהל בפקק, עולה, ככה כמו שהוא, על מסלול המרוצים.
 
בישורת אני סוחט את המצערת עד הסוף, האור הלבן בלוח המחוונים מהבהב בפראות ומתריע שהמנוע נתן כבר את כל מה שיש לו, שאני כבר עמוק בקו האדום, יותר מ-13 אלף סל"ד. אני מתכנס בתוך החופה כדי לאגור עוד קמ"שים, מרגיש את האדרנלין מפעפע לדם ומדמה עצמי לולנטינו רוסי, האטרף בעיצומו ואז אני מגלה שאני רק ב-160 קמ"ש. אז מה.
 
ימאהה R3 במבחן על המסלול
צילום: מנהל 

בלימה חזקה לתוך הסיבוב, ה-ABS מתקתק תקתוקים והצמיג האחורי מפרפר קלות באוויר. מבט לסוף העיקול, הטיה ואז ה"כחחחחחח" המענג של שיוף הסליידר בקרקע. איזה אושר. דווקא הפשטות נטולת הטכנולוגיה מביאה אותך לרכיבה נקיה, טהורה יותר. אתה לא חושש מעדר סוסים עצום שעלול לזרוק אותך מהאוכף, ומאידך צריך להיות קשוב הרבה יותר לצמיגים הקשים, הסטנדרטיים; לבחירת ההילוך הנכון שייתן מספיק כוח לצאת נכון מהעיקול; יכול להתרכז יותר בבחירות הקו הנכון. אתה יודע שאין כאן שום מלאכי-מחשב שישמרו עליך, זה רק אתה והוא, ושניכם – צריך להודות – לא חיות מסלול טהורות.

אושר. לא זמין
קצת פחות מחצי שעה של סשן על המסלול מספיקים לרוכב ממוצע לרדת מיוזע ומותש. מחויך. מאושר. אתה נזכר כמה ספורט מוטורי הוא חוויה מלמדת ומענגת, עד כמה לא חייבים כסף גדול כדי ליהנות ממנה, עד כמה דבר כזה חסר כאן בארץ.

כי בצרפת, למשל, ימאהה כבר ארגנה ליגת R3 קטנה הכוללת שבעה מרוצים, כל אחד מהם ייערך במסלול אחר ברחבי המדינה, כולל קטגוריות לנשים ולילדים מגיל 14. רק להביא את האופנוע וחליפת עור.