את העבר של הספורט המוטורי בישראל אני מכיר היטב. הייתי שם, באשקלון, בסוף שנות השמונים. כמארגן וכמתחרה במירוצי המכוניות שהפכו לאגדה מקומית. קיימנו שם ליגות במשך עונות תמימות, ללא חוק מוטורי ייעודי אך בתמיכת המשטרה. אמנם המירוצים האלו גוועו באשמת המתחרים עצמם, אך אשקלון ומשתתפיה הם העבר של הספורט המוטורי בארץ, עבר שניתן להתגאות בו.
העבר בדרכו להווה
במשך שנים ארוכות היו המשתתפים במירוצי אשקלון בסיס להמשך קיומו של הספורט המוטורי בישראל. נהגים כמו מישל גדז', דני לוי וניר בן ארי ארגנו מירוצים והמשיכו להתחרות בארץ ומחוצה לה. משתתף אחר, ראם סמואל, היה לישראלי הראשון שפיתח קריירה בחו"ל, זכה שם באליפות וגם הקים כאן את בית הספר הראשון לנהיגת מירוצים.
כמעט עשור אחר כך הופיע כאן הקארטינג, וגם סביבו נולדו אלופים מקומיים. חלקם גם ניסו לפתח קריירה מחוץ לישראל, אולם לרוב היו אלו אילוצים תקציביים, כמו במקרה של ארז ליבן, שבלמו אותם באיבם. נהגים מצטיינים בחו"ל, כמו רוי ניסני, ירין שטרן, בר ברוך ואלון דאי, שהתחילו בקארטינג, הם ההווה והעתיד הקרוב של הספורט המוטורי הישראלי, ומספקים הוכחה לכך שכישרונות יש כאן בשפע. אולם, בלי תרבות מוטורית וללא הכרה בחשיבות הספורט המוטורי, אין ספונסרים ואין מימון. ובלי מימון, רק מתי מעט שיש להם אמצעים משלהם, מסוגלים לפרוץ החוצה. החוק המוטורי שנולד אחרי הריון שאורכו כאורך הגלות, מפריע במקרים רבים למארגני המירוצים במקום לסייע בידם, ובוודאי לא שינה לטובה את המצב.
יש עתיד לספורט המוטורי הישראלי
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיא אלמגור
למעט בגזרה אחת – זאת של האופנועים, בעיקר המוטוקרוס והאנדורו. לאחרונה הוקם מסלול מוטוקרוס במכון וינגייט וכבר מתקיימת עליו ליגה מסודרת בקטגוריות וגילאים שונים. אורחת הכבוד בפתיחת המסלול הייתה שרת התרבות והספורט בכבודה ובעצמה, מירי רגב – וזה כבר מצוין. אני עוד זוכר לרעה את התקופה שהספורט המוטורי היה בתחום של משרד התחבורה.
החלטתי שאם היא יכולה להגיע לשם, אני חייב להיות במקום – והלכתי לצפות במירוץ מוטוקרוס. היה שווה. כי בנוסף למירוץ מעניין שנערך בסדר מופתי, פגשתי את הגרעין שממנו עשוי לצמוח העתיד של הספורט המוטורי בישראל, עתיד שלא שמור רק לאותם מתי מעט בעלי כישרון, נחישות – ויכולת. פגשתי שם את דור העתיד – ועבורי הוא מצא ביטוי בדמותו של ילד. צעיר רוכבי ליגת המוטוקרוס, בן 8 שנים ו-3 ימים, התכונן לזנק למירוץ הרשמי הראשון שלו. זכרו את שמו – בן אלמגור.
העתיד נראה טוב מתמיד
כפי שכבר אמרתי, הספורט המוטורי הוא ספורט יקר. ברור שבקטגוריות הכניסה הוא יקר פחות, אך עדיין יקר. הכלים עולים כסף, התחזוקה השוטפת לא זולה, וזה עוד לפני התאונות והתקלות האופייניות למירוצים והתחרויות בחו"ל. כן, גם במירוצי מוטוקרוס, גם לילדים. הכל פחות יקר – אבל עדיין.
יש עתיד לספורט המוטורי הישראלי
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיא אלמגור
לכן, אין דבר חשוב יותר לקידום ספורטאים בספורט הזה מאשר קבוצה תומכת, ובמוטוקרוס בישראל זה קיים. מייד עם הכניסה ראיתי קבוצות המאורגנות על-ידי יבואנים, כשהן מסודרות באזור הפיטס תחת סככות צבעוניות המתהדרות בשם החברה המאמצת – עם מכונאים, חלקי חילוף, וגם שתייה ומזון קל. מאחר ובן אלמגור משך את מבטי בשל... קוטנו, נכנסתי לפיטס של החברה, שבין יתר האלופים המוכחים והותיקים יותר שמייצגים אותה, בחרה גם את הכישרון הצעיר שאנשיה כבר שמעו עליו.
כן, אומנם החוק קובע שעד גיל 8 אסור להשתתף במירוצים, אבל מדובר במירוצים שנערכים בחסות החוק ולא באחרים. כך או כך, בן אלמגור הגיע למרוץ "אופיציאלי" ראשון בחייו, בגיל שמונה שנים ושלושה ימים, וכבר באותו היום עמדה מאחוריו קבוצת המרוצים של KTM. בשעה שאת אופנוע המירוץ רכשה המשפחה, הקבוצה אחראית לתחזוקת האופנוע, לאבזור ולביגוד. אין דרך נעימה יותר לפתוח קריירה, אין דרך טובה יותר להבטיח שהקריירה הזו תוכל להמשיך.
יש עתיד לספורט המוטורי הישראלי
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיא אלמגור
תחילת הדרך
המקצה של הצעירים עומד לצאת לדרך. זה המקצה השני בעונה, הראשון של בן. הוא לא הורשה להתחרות במירוץ הראשון כי חסר לו קצת יותר משבוע לגיל המינימאלי הקבוע בחוק; מזלו שהחוק לא נקבע לפי התאריך העברי, אחרת לא היה מורשה להתחרות גם בשני. אבל צחוק בצד, טוב שיש סדר וטוב ששומרים עליו ועל החוק.
בן וחבריו עוברים על המסלול רגלית. הם מכירים אותו בעל פה, אבל סיבוב רגלי אחרון, הוא לא דבר שרוכב צעיר יפספס. מגע בלתי אמצעי אחרון עם הגבעות והפניות, עם מצב הקרקע ו... עם התקפת האדרנלין שעוד תגיע. הרוכבים בודקים את האופנוע, מגלגלים אותו למרכז הפיטס ובועטים ברגלית ההתנעה. רעש, עשן. מישהו קרא לקוקה קולה "טעם החיים"? אם כן, כנראה שלא הריח עשן וזיעה של לפני יציאה למרוץ מוטורי. מקצה היכרות והם מוזנקים על ידי שרון הנצחית ל-12 הקפות.
אני מתקשה לסגור את הפה. ילד בן שמונה קופץ על אופנועו גבוה ורחוק. מהיכן, סלחו לי על השאלה, הביצים? ואולי זה כל הסוד, אין עדיין בבן פחד. הוא מעיף את אופנועו הקטן מסחרר את הגלגל האחורי, מחליק את הזנב ונלחם בחבריו. 12 הקפות, דגל שחמט.
יש עתיד לספורט המוטורי הישראלי
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיא אלמגור
במירוץ הראשון בחייו עולה בן, צעיר המשתתפים, למקום השני בפודיום. הלכתי להחליף איתו ועם הוריו כמה מילים.
הוא רוכב מגיל שלוש, מתאמן, בנוסף לאימונים בבית ועם אבא, גם ב"סדנת האלופים" – בית ספר לרכיבת מירוצים בניהולם של זיו כרמי ותומר שמש – המאמנת את הרוכבים המצטיינים. בסדנה הוא לומד לצד טכניקות רכיבה גם מנטאליות של משמעת עצמית בדרך להיות אלוף. כבר זמן לא קצר. כרגע הוא ממתין בקוצר רוח לאלוף עולם אמריקאי שמגיע לסדנה כדי להדריך את הנוער המקומי, ברור שגם אותו. הוא מתאמן ארבעה אימוני ספורט כללי בשבוע – עבור הכוח, הסיבולת ופיתוח התחרותיות – ריצה (אימונים עצמיים), אופני שטח, כדורגל וכדורסל (במסגרות מאורגנות).
לשאלתי הוא עונה בחיוך שלא אדאג, יש לו זמן למשחקי מחשב ולחברים (לא שאלתי על בנות, הוא בן שמונה. זוכרים?). תאונות? ברור שהיו אבל טפו טפו, ללא פציעות. בן מסיים את הראיון הקצר ורץ לעמוד על הפודיום כדי לקבל את המדליה הראשונה של העידן החדש, זה של גיל שמונה.


בן מתחרה גם באנדורו, אך אני המשכתי לעקוב אחרי ליגת המוטוקרוס. גם במירוץ השלישי והרביעי חזר בן לפודיום במקום השני, וכרגע הוא מדורג שלישי בליגה עם מירוץ חסר. אנחנו, שעתיד הספורט המוטורי חשוב לנו, נמשיך לעקוב אחרי בן וגם אחרי משתתפים צעירים אחרים בליגה.
יש עתיד לספורט המוטורי הישראלי
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גיא אלמגור