לפני מספר שבועות צלצל אלי חבר כדי להתייעץ על הרכב הבא שלו. אחרי הנוהל הרגיל של בירור צרכים והעדפות, הגדרת תקציב וסקירת מכוניות רלוונטיות, המלצתי לו לגשת לראות ולעשות נסיעת מבחן במספר דגמים. אחד מהם היה סיאט איביזה. הוא ניגש, ראה, ישב, נסע - והחליט שהאיביזה האמורה היא הדגם המתאים לו ביותר. סוף סיפור? ממש לא.
 
הצצה לגיליון 369/ טורו האישי של ניצן אביבי
צילום: מנהל 
 
יומיים אחרי שהודיע לי על ההחלטה, הוא חוזר אלי בהודעה בוואטסאפ: "איך המלצת לי על האוטו הזה?! הביטוח עליו לא שפוי!". אחרי עוד כמה הודעות התברר שהבחור, לא ילד אבל צעיר, עם תביעת ביטוח או שתיים בעברו, קיבל הצעת ביטוח של - אתם יושבים? - קצת יותר מ–11,000 שקלים למקיף. לפני חובה... WTF?! אנחנו מדברים על סופרמיני זולה למדי, 110 כ"ס בסך הכל, כן? לא איזו ב.מ.וו פתוחה.
 
"תגיד, במקרה החלטת לקנות את רמת האבזור FR?". ואכן, התברר שהבחור החליט שתוספת האבזור שווה את תוספת המחיר, מתח קצת את התקציב ובחר ב–FR. אלא שצמד האותיות הזה, שהיום מסמל באיביזה רק רמת אבזור, נולד במקור כשם לדגמים החצי–ספורטיביים של סיאט, אלו שגישרו על הפער בין הסיאט ה"רגילות" לדגמי הקופרה הספורטיביים, קיצור ל–Formula Racing. מסיבה זו, הכינוי הזה כנראה מדליק אצל חברות הביטוח נורה אדומה של "מכונית ספורטיבית" - ומקפיץ את מחירי הביטוח. ושלא יהיה לכם ספק שמדובר בנורה אדומה; הצעת ביטוח לרמת האבזור ‘סטייל' של האיביזה, עם אותו מפרט מכני בדיוק, הייתה כמעט בדיוק חצי מהסכום הנ"ל. אגב, לא מדובר בטעות של חברת ביטוח אחת; גם בחברות אחרות נתגלו פערי ענק בין מחיר הביטוח של שתי רמות האבזור.
 
הצצה לגיליון 369/ טורו האישי של ניצן אביבי
צילום: מנהל 
 
זו לא הפעם הראשונה שבה אני נתקל בהגדרות ארכאיות, לא מעודכנות או סתם הזויות בספרי חברות הביטוח. מילא חברת הביטוח שסירבה לבטח את הבחור הצעיר שקנה ממני את ה–306XSI כי "זו מכונית ספורט, ואנחנו לא מבטחים נהגים צעירים במכוניות ספורט" כדברי הפקידה, שסירבה בכלל להתחשב בעובדה שהיום לכל קורולה, שלא לדבר על מאזדה3, יש הספק גבוה יותר מלאותה XSI. במקרה הזה, באמת מדובר במכונית שאי אז, לפני עשרים שנה, נחשבה לדגם ספורטיבי. אבל מה אשם הבחור שקנה סובארו ליאונה סטיישן TS - גרסת בסיס כפולת הנעה - וחברת הביטוח שלו החליטה ש–TS זה קיצור ל"טורבו ספורט" והתעקשה על תעריף של אימפרזה GT...
 
אבל זו הפעם הראשונה בה אני נתקל בפער אדיר כל כך, הזוי כל כך, במחירי הביטוח. הנה עוד משהו שצריך לשים אליו לב ולבדוק לפני שמחליטים איזה רכב, ובאיזו רמת אבזור קונים.
 

 
ואם כבר דיברנו על לחשוב, אני אבקש מכם לחשוב על עוד משהו - על האופן בו אתם חונים. והפעם אני לא מדבר על חניה בצורה חסכונית במקום מתוך התחשבות בנהגים האחרים שמחפשים חניה. הפעם אבקש מכם לשים לב איך אתם חונים מסיבה חשובה הרבה יותר: בטיחות. התחושה שלי היא שבארץ השתרשה איזו שהיא מוסכמה שאם אבני השפה אינן מסומנות באדום לבן - סימן שמותר לחנות. צמתים, מעברי חציה, נתיבי נסיעה - כלום לא משנה. אם העיריה/רשות מקומית לא טרחה לצבוע באדום לבן, אז חונים - ולעזאזל עם כולם. או ליתר דיוק, בלי להשקיע בזה שמץ מחשבה. ועוד לא אמרתי דבר על העובדה שלחוק יש דרישות מפורשות, כמו מרחק מינימלי של 12 מטרים מקו הצומת ואותו מרחק ממעבר חציה.
 
הצצה לגיליון 369/ טורו האישי של ניצן אביבי
צילום: מנהל 
 
כבר יצא לי להעיר לאנשים שחונים בצורה מסוכנת יותר מפעם אחת - וכן, תתפלאו, אף אחד לא דקר אותי או אפילו הראה כוונה לעשות זאת. כשפונים בצורה מנומסת, התגובה היא בדרך כלל בהתאם - וכמעט תמיד נתקלתי בדיוק תגובה: "אין אדום לבן"; ואחרי שהסברתי מה הבעיה עם החניה - מבט מופתע, סקירה של הסיטואציה במבט של פליאה וגילוי, והרבה פעמים הזזה של האוטו. ולמה אני נזכר לכתוב על זה עכשיו? כי בערב ראש השנה ראיתי במו עיני איך חניה מהסוג הזה גורמת לתאונת דרכים, כזו שרק בנס נגמרה בפציעה קלה. קלה, ועדיין המשמעות שלה הייתה ילדה שדידתה עם גבס על הרגל את כל תקופת החגים.
 
אני גר במה שנקרא ‘רחוב הולנדי' או ‘רחוב משולב', כזה שמרוצף אבני אקרשטיין במקום אספלט, ואין בו הפרדה ברורה בין מדרכה לכביש. ממש מול הבית שלי יש מפגש של שני רחובות, ומכיוון ששם הרחוב רחב יותר - כדי לאפשר פניה נוחה ושדה ראיה טוב - המקום הפך מטבע הדברים (הישראלי) לנקודה חביבה על מחפשי חניה. ביום האמור חנו, ממש על הצומת, שני רכבי פנאי גבוהים שחסמו את הראות לילדה שהגיעה על קורקינט (לא חשמלי, לפני שכולם קופצים) מכיוון אחד, ולנהגת שהגיעה במכונית מצד שני.
 
הצצה לגיליון 369/ טורו האישי של ניצן אביבי
צילום: מנהל 
 
את התוצאה אתם כבר יודעים - בלימת חירום שלא הספיקה כדי למנוע את הפגיעה לחלוטין, ילדה אחת חבולה ואישה אחת עם עוד כמה שערות לבנות בשיער. אז נכון, לנוכח הראות הלקויה שני המשתמשים בדרך היו צריכים להאט למהירות זחילה בהגעה למפגש הרחובות, אבל זה לא משנה את העובדה שאילולי בחרו שני נהגים לחנות בלי להקדיש טיפה של מחשבה לבחירת המקום, התאונה הזו כנראה לא הייתה קורה.
 
ובכלל, אפשר לעשות דוקטורט שלם על נושא "חניה בלי מחשבה" - כולל אנשים שחונים ממש על הצומת עם הרחוב הראשי, חוסמים את שדה הראייה ומאלצים את הנכנסים והיוצאים מהרחוב לתמרון מסורבל, ומגיבים ב"אבל אין אדום לבן" או ב"עצרתי רק לרגע". כאילו שלתאונות לוקח שעה לקרות. או כאלו שחוסמים חצי רחוב ומתעקשים "אבל אפשר לעבור מסביב", כאילו היה מדובר ברחוב חד–כיווני ונהיגה אמורה להיות מבחן תמרונים צפופים.
 
אז עשו לי טובה אתם, האנשים שרכב מבחינתם זה לא "קופסה עם מנוע, גלגלים ומזגן", שמודעים יותר מהממוצע, לפחות קצת, לחשיבות נהיגה נכונה - הפכו אתם לשגרירים של חניה נכונה. כי לדעתי, יש לחוסר ההבנה הזה, לחוסר האכפתיות הזה, מהדרך בה החניה שלי מפריעה לשאר המשתמשים בכביש, תפקיד חשוב בעובדה שישראל היא אחת המדינות המובילות (וזה רע) בשיעור הולכי הרגל מקרב הנפגעים בתאונות דרכים.
 
הצצה לגיליון 369/ טורו האישי של ניצן אביבי
צילום: מנהל