בהיותי עכבר אספלט מובהק ותמים, מסתבר שלא ממש עמדתי מראש על כל המשמעויות של הסכמתי להשתתף ולסקר את מסע גרוטאשטח - סוכות 2016. רמז ראשון לכך התקבל בעת שתיאמתי עם זוגתי את העלמותי מביתנו וחתולינו לארבעה לילות וימים, וזו מיד ציינה בחיוך צופה עתידות שהנה, סוף סוף אפגוש משוגעים ממני.
הו, כמה שהיא צדקה.
צילום: אורי שראת הקונספט כבר כמעט כולם מכירים, אז בקצרה: מדובר במסע שלכאורה אינו תחרותי, כאשר לצורך העממיות והנגישות הוגדר כי עלות רכישת כלי הרכב הינה עד 5,000 שח כולל הביטוח והרישוי, כאשר על זה יש להוסיף 1400 ש"ח למשתתף לצורך כיסוי הוצאות המנהלה וההפקה. שמתם לב שאין במשפט הקודם אף מילה על הגבלת ההשקעה בשיפורים? ואכן, חלק מהמתחרים השקיעו במכוניות עבודה ושיפורים בעלות של עשרות אלפי שקלים. מזל שרובם מכונאים או חברים של מכונאים כך שהעבודה בחינם והחלקים זמינים לא פעם בעליית הגג/מחסן.
נשמע מתאים למשפחות? בהחלט ,אבל כנראה בעיקר לכאלו שמנהלות דיון על "האם הורים חייבים לקנות לדרמן לילדה בת שלוש או שניתן לחכות עוד שנה?". סיפור אמיתי. 35 צוותים יצאו לדרך, כמעט מאה מאושרים, וכמה מאושרות.
צילום: אורי שר
לבד בחושך בלי אמאלילה ראשון ועיני שועלים שהופיעו בחשכה במערכה הראשונה מתבררים מיד עם שליפות פנסי הלד כמשפחת חתולי זבל והמתח יורד, אולי גם בזכות הבירות. מסביב למדורה הלא מאולתרת מתגודדים כחמישה עשר גברים המסוקסים מעט יותר מטנדרי הדודג' והסילברדו שהובילו אותם. המיומנות המרשימה בארגון הצלייה על האש והרמזים שקיבלתי מכל עבר מביאים אותי למסקנה שאת הבשר של ארוחת הערב לא קנו באטליז אלא צדו. לטובת הצמחונים בעבעה על האש גם שקשוקה צמחונית. אני נשארתי בצד הבשר, ברשותכם.
עם השעות והאלכוהול, קולות נפץ רועמים החלו להישמע, אך לא היה מדובר בעוד משלחת ציידים, אלא משהו שקרוב יותר לסצינת המדורה הידועה מ'אוכפים לוהטים'. החבורה העולצת הזו תלווה אותנו במהלך המסע כצוות מקצועי. אודה ולא אבוש - המפגש הראשוני השאיר בליבי חששות כבדים לגבי יכולתם - מה שהתברר במהרה כעוד הוכחה לזה שאת האינטואיציה כדאי שאשאיר לזוגתי. על כל החברה המשועשעים ניצחה עלמה קשוחה, דקת גזרה, העונה לשם "כפרה" (עדי שפרן, שמפיקה את האירוע יחד עם רועי אלוני) והיא שדואגת לכיבוי האורות ונועלת אותנו באוהלים.
צילום: אורי שר בחישוב גס הובטחו לי כ- 800 קילומטר בשטח. מפארק גורן המפונפן שביערות הגליל המערבי ועד לפארק תמנע - כ 20 קילומטר צפונית לאילת. השכם בבוקר, עם חלוקת משדרי הפוינטר (שאפשרו לעקוב אחר מיקומו של כל אחד מהצוותים בזמן אמת) והזינוק, הסתערה חטיבת הגרוטאות לעבר השבילים שבינות לעצי החורש וכבר בדקות הראשונות היה ברור כי רגוע לא יהיה פה. חיש נוכחתי לדעת שהמסלול תוכנן במיוחד כך שכולם יסבלו, אפילו האבנים - שאת כמעט כולן הפכנו.
למרות שיוצא לי לנסוע באזורים אלו לא מעט, הנופים הכה מוכרים לי מכיוון האספלט התגלו לי מחדש בזכות הזווית השונה. הירידה מהכבישים אל דרכי עפר, שיחים וקוצים, ואחר כך גם דיונות, חצץ, דשדש (נא לפתוח אבן שושן) החלה לעורר את המשתתפים כאילו נכנסו בשערי לונה פארק אין סופי, וההתלהבות - נושקת לקו האדום. אנשי הכפרים הצפוניים נעצו בנו עיניים כאילו היינו משלחת רשמית של חייזרים, ומאחורי הגה הסובארו, בשבילים המהירים של בקעת בית נטופה, הרגשתי כמו בסצינה מ'מקס הזועם'. בהבדל אחד משמעותי -כאן הכל נעשה בשמחה וחיוך, בלי שמץ זעם. הקילומטרים חולפים ביעף ואני נכנס לזן מהפנט בו כל פניה נמרצת מייחלת לזנב סורר וכל באמפ בשדה מזכיר לי את הבית וליתר דיוק: את פסי ההאטה הלא-ממש-תקניים השתולים ברחבי עירי.
צילום: אורי שר טיסה נמוכה בשולי שדות חקלאיים שואבת לעברנו את ניחוחות הגידולים ובעיקר אבק, הרבה אבק, שלא ממש מועיל לשיעול הטורדני שליווה אותי עוד לפני הזינוק. בין שיעול לשיעול אני לומד להכיר את הסנדק, המבוגר האחראי, השפם והאיש - סר יורמי ידין. הקיבוצניק הזה מנהל כ-20 שנה את מוסך קבוצת גבע, ולאורך השנים הפך לאחת הדמויות המוכרות בסצינת השטח המקומית. וחשוב יותר - הוא הסכים בנחמדותו כי רבה לארח אותי לאורך המסע. דיברנו על מכוניות, מכונאות, מנהל עסקים, ילדים, מה זו משפחה ומה שותים ומה אוכלים. היה מספיק זמן גם לשתוק, ולשים לב שיורמי הוא גם נהג בחסד עליון. ויותר מזה - נווט פנומנלי: לפעמים נדמה היה שתוכנות הניווט מאפסות אזימוט לפי הזכרון המדהים שלו לשבילים ובורות. ואני? כישורי הניווט שלי מותאמים רק למציאת חניה בתל אביב. אז השארתי לו את הניווט. בינתיים.
בעוד הרוב מחפשים את הדרום, יורמי והסובארו הכתומה "שלנו" עושים רונדלים ומחפש עבורי עוד לוקישיין לצילום או, להבדיל, מקום נסתר להיפטר מארוחת הערב העצומה. לא פשוט בכלל לשמור על סדר בקרב חובבי הבנזין הנחושים, אבל ההערכה הרבה אליו מסייעת, והארגון המופתי שנתמך בחייליו הלא כל כך ממושמעים - רועי אלוני, עירא, שחר ובר - מקנה תחושת בטחון שלא יאונה רע. ואכן, הכל היה קרוב למושלם בתקתוק הפקתי מרשים, בניגוד מוחלט למה שציפיתי לו במסע שטח פראי שכזה. כזה שבו המוטו המוביל הוא "לתת בגז ולהפוך בנזין לרעש"- כמו שכפרה הגדירה זאת.
צילום: אורי שר
וב'רעש', מתברר, לא התכוונו רק לרעש מנוע - לאורך כל המסע ניסו כל המשתתפים כמיטב יכולתם לגרום נזק לכלים, אם על ידי מעיכת גחונים ופינצ'ור צמיגים, ואם בהתשה ושבירה של מלכות המדבר - הלו הן הציריות. צוותי הליווי השתדלו שלא להפריע וכך, מחוסר ברירה מוחלט, נוצרו חברויות אמיצות וסיפורי אהבה בין הקבוצות, מהסוג שמפיק שיתופי פעולה בסגנון שילוב רצועות גרירה, שיתוף חלקי חילוף וברטרים של שמני מנוע בדלק לדוגמה.
עוד רגע נגמרעוד לילה עובר, ואני מגלה שהמזרון נפח אווירו, ואני מתעורר לגלות שהפעם הסלעים הם שהתעללו בי, בניגוד למה שקרה במהלך היום. הנקמה היא מנה שיש להגיש קרה. הבוקר מוצא אותנו עפים לאורך גדר המערכת בערבה, עד שבאורח פלא מתנקזים יודעי הדבר לבריכה סודית באמצע המדבר. כאן האמיצים מתפשטים וקופצים למים, בעוד החברים הפרקטיים מכינים שוב בשר על האש, עוד קצת בירה ויין והעונג הכללי מתובל באין סוף בדיחות גברים וסיפורי מורשת שטח.
אל עמודי המלך שלמה בפארק תמנע, נקודת סיום המסע, כולם מגיעים בעיניים מצועפות - שמחים על כי נותרו בחיים ומאוד עצובים כי מחר חוזרים לשגרה - מי למשרד ומי למוסך, מי למריבה עם ביטוח לאומי ומי עם האישה. התארגנות זריזה לפי פקודה לצילום קבוצתי אפי והופ, חישוב מסלול מחדש. הלילה כל אחד במיטתו ואיש איש וחלומו על הפעם הבאה. ואני? לי יש תחושה שחוץ מהשיעול, חטפתי עוד משהו במסע הזה - את חיידק השטח. צריך לבדוק כמה כסף הצטבר בקרן ההשתלמות ולהתחיל לעבור על הלוחות...
צילום: אורי שר
עדי ורועי מבקשים להודות לספונסרים שבלעדיהם לא היה יוצא המסע:
חברת פוינטר, מוסך קבוצת גבע, חברת ש.ונציה - יבואנית מותג STHIL, הנפלד טכנולוגיות בע"מ, פונדק אסא דבירה, דובדבן ליווי טיולים ושמירה בע"מ, מוטי לוין סוכנויות שיווק בע"מ, זוקו שילובים, רסטה, אביר הגיר, קק"ל -פארק תמנע ורוני ענר מחברת RUDY PRIJECT על משקפי השמש שתרם כפרסים לאירוע.
