פעם, ולי לפחות זה נראה לא כל כך מזמן, רק ציפיתי מדי שנה שהחורף יסתיים. חיכיתי שהימים יתארכו, טמפרטורת האוויר תעלה ויחד אתה חומם של מי הים. עם בוא אביב, נפתחה עבורי עונת הים וכל תחביב אחר שהעסיק אותי בחורף היה נעלם כאיננו, מול עוצמת הים וגליו.
אפילו כסטודנט, בקנדה הרחוקה והקרה, כאשר גיליתי את סקי השלג, ציפיתי לאביב, לחום, לחופשת הקיץ שסימנה את שובי לארץ ולחופי הים. אבל דברים משתנים. איני יודע איך, או מתי זה קרה בדיוק, אך לאט לאט התחלתי לצפות לעונת הסקי ממש כמו שחיכיתי בגיל צעיר יותר לעונת הים. היום, למרות שאני עדיין נהנה לבקר בחוף הים בימי הקיץ, כשמגיע האביב אני מבכה את סופה של עונת הגלישה בשלג.
התמכרות לחומר הלבןכבר כתבתי את זה לא מעט פעמים, אבל אני מכור לתחושת הגלישה על השלג – זוהי התמכרות רב-ממדית. נתחיל בכך שכל מכור-אדרלנין מקבל כמויות גדולות מהמסעיר המסעיר הזה בגלישה במהירות מסחררת במדרוני ההרים. כמה מסחררת? ירידה במסלול תוך כדי שליטה על המהירות, לגולש שאינו עול ימים כמוני, יכולה להגיע ל-80 קמ"ש.
צילום: מנהל
האמינו לי, כשהרגליים שלכם הם ההגה, הבלמים ובולמי הזעזועים גם יחד, זה מהר, מאוד מהר. ובירידה חופשית ("שוס"), כשדוהרים קדימה ללא מעצורים, המהירות גבוהה עוד יותר. התחושה דומה לתחושת נהיגה במהירות הגבוהה פי שניים או שלושה במכונית... אבל זה לא רק כמות האדרנלין, זה גם משך הזמן בו הוא זורם. מדובר בספורט אותו אתה עושה במשך שעות ממש ארוכות.
אתה יכול לבלות שעות ארוכות במי הים, בציפייה לגלים גבוהים, אבל כמה כאלו באמת יש לך ביום – עשרה, חמישה עשר? אולי, ביום מצוין. וכמה דקות עורכת הגלישה על גל ממוצע – דקה? לא בגלים הקצרים של חופי ישראל, כאן הגלישה לוקחת פחות מדקה. יוצא שביום גלישת גלים מוצלח, נשטפת באדרנלין במשך של פחות מרבע שעה נטו. נכון שבירידה מגל גדול, הפחד והריגוש גדול יותר מירידה במסלול אדום או אפילו שחור על השלג, אך גלישה במסלול אינה מסתיימת בדקה או פחות, אלא נמשכת לפחות עשר דקות, וישנם כאלו שדורשים זמן רב עוד יותר. ואתה גולש שעות ארוכות מדי יום. וישנו גם הנוף המופלא, והאוויר הנקי וסחרחורת הגבהים. וגם עייפות השרירים בסוף היום והיין החם שאחרי...
נדמה לי שמיציתי. מי שהיה והתמכר – מבין; ומי שטרם היה או שלא התמכר – לא יבין לעולם.
סוף עונהכל מה שתיארתי לעיל הוא בעצם הקדמה לשאלה מדוע היססתי, כשחברת סקי דיל, מארגנת חופשות הסקי הגדולה בישראל, הזמינה אותי בשלהי חודש מרץ בשנה שעברה, למסיבת סוף העונה שלהם.
"מה יש לחגוג בסוף עונה" שאלתי, "מדוע לחגוג את מותה של העונה האהובה עלי ביותר"? – ונסעתי ברגשות מעורבים; לא באמת כדי לחגוג את סופה של העונה, אלא גם כדי להספיק לגלוש עוד כמה ימים לפני שהיא מסתיימת.היה שווה.
הגעתי לחציו השני של "שבוע סוף העונה", נותרו לי עוד ארבעה ימי סקי ארוכים (באביב הימים ארוכים משמעותית מאשר בחורף), כמה מסיבות "אפרה-סקי" בבארים הפתוחים שעל פסגות ההרים, והייתה הופעה של אחד מגדולי הרוקיסטים אי פעם בישראל – ברי סחרוב. היו גם דוגמניות שהצטלמו להפקת אופנה עם בגדי ים דווקא על המדרונות המושלגים, אבל לא איש כמוני יבזבז שעות גלישה אפילו על תצוגת בגדי ים על גופות חטובים. את זה אני עדיין מעדיף לעשות על שפת הים. בקיץ.
היה נהדר.
צילום: מנהל
מקום מושלגאזור הסקי סלה רונדה משתרע סביב מספר לא קטן של עיירות סקי, חלקן גדולות, חלקן קטנות, המחוברות במסלול סובב ארוך (רונדה), אותו אפשר לעשות עם כיוון השעון או נגדו. במרכז המסלול הסובב מזדקרים סלעי ענק חשופים המכונים "סלה". אפשר גם כמובן לגלוש במסלולים השונים שבכל אחת מהעיירות השונות או לטפס להר המרמלדה הגבוה באזור, לראות משם את הנוף המטריף, ואם הרוח אינה נושבת במהירויות מטורפות לרדת את כל הדרך חזרה למטה ולהתחבר שוב לרונדה.
זהו אחד מאתרי הסקי היפים באירופה, אם לא היפה בהם. כשהשלג טוב, ואין בעיה לעבור את כל הרונדה, כולל קטעיו הנמוכים יותר, זה מסלול מגוון ומאתגר וניתן לגלוש בו שעות וימים ולגלות דרכים ומסלולים חדשים מדי יום. השלג היה טוב עד הרגע האחרון. האחרון ממש. זו הייתה הפעם הראשונה בה גלשתי ביום האחרון בעונה.
זו הייתה תחושה מוזרה, תחושה של סוף. חנויות אספו את הציוד, מסעדות נסגרו, המעלית הגדולה שהורידה אותי חזרה מההר אל העיירה, הייתה כמעט ריקה מגולשים – ואפילו המלון בו התגוררתי התרוקן מיושביו ונותר עם מספר מנקים, אנשי תחזוקה ואני, שחיכה להסעה של סקי דיל לנמל התעופה במילאנו. זו אכן הייתה תחושה של סוף, של "המסיבה נגמרה".
בלילה הקודם עוד הייתה מסיבה סוערת, עם בירות שנשפכו כמים וברי סחרוב שנתן את אחת מהופעותיו הגדולות. כשחזרתי לארץ, התחלתי לספור את הימים עד לדצמבר הבא.
השנה אגב, יופיעו בין היתר בשבוע הסוגר את העונה של סקי דיל, אינפקטד מאשרום, מרינה מקסימיליאן, התקווה 6 ועוד – אבל אני לא נוסע. זה לא בגלל ש"לא בא לי", אלא בגלל שבאימון כושר שגרתי, גרמתי לקרע בשריר התאומים.
אומרים ש"סקי ספורט מסוכן" – ואימון כושר שגרתי, לא?
.jpg)
צילום: מנהל 
