לאחרונה הגיעו לישראל שלוש מכוניות עממיות -
יונדאי איוניק,
טויוטה C-HR ו
קיה נירו - שמציעות מערכת שעד לא מזמן הייתה נחלתן של מכוניות סלון ופאר בלבד: בקרת שיוט אדפטיבית. מדובר, כידוע, במערכת בקרת שיוט המצוידת בחיישנים המאפשרים לה לשמור מרחק קבוע מהמכונית שלפנים, בניגוד לבקרת שיוט רגילה ש"יודעת" רק לשמור על מהירות קבועה. על פניו, מדובר באביזר אידיאלי לישראל צפופת הכבישים; ברגע שעולים על הכביש הבין-עירוני מכוונים את בקרת השיוט האדפטיבית למהירות הרצויה, ומאותו רגע הרגליים יוצאות לחופשה עד הרמזור הראשון (או הפקק העומד). רק הידיים צריכות להמשיך לעבוד כדי לנווט את הרכב.
אז למה "על פניו"? כי המערכות הללו תוכנתו בחו"ל, היכן שנהגים, כנראה, מצוידים בנימוסי כביש אחרים מאשר כאן אצלנו, או חמור יותר: בהבנה משופרת של התנועה. בארץ הן יוצרות בעיה, משום שגם במצב הקרוב ביותר שלהן - וניתן לבחור את המרחק שהרכב שומר אוטומטית מהרכב לפנים מבין מספר מצבים קבועים מראש - הן שומרות על מרחק גדול מדי מהמכונית לפנים; לפחות לדעת הנהגים מאחור.
וכך יצא שבמבחנים שיצא לי לערוך לאחרונה למכוניות עם מערכת כזו, קיבלתי שפע הבהובים היסטריים מאחור, ובאחד המקרים גם נפנוף ידיים זועם, רק כי לא צמצמתי את המרחק לרכב שלפני לרמה המקובלת בארץ. במקרים אחרים פשוט עקפו אותי מימין ונכנסו ברווח שביני לבין הרכב שלפני. העובדה שבכל מקרה טור המכוניות כולו נוסע בדיוק באותה מהירות, ולא משנה אם הרווח הוא עשרים מטרים או שלושים, לא שינתה לנהגים הלחוצים מאחורי; המרחק "לא בא להם טוב" וטרד את מנוחתם.
.jpg)
צילום: אילן קליין
אגב, באותה תופעה חסרת היגיון אני נתקל גם כשאני נוהג בטרקאן שלי. רכב שטח מסוגו של הטרקאן ומתקופתן לא פונה ולא עוצר כמו מכונית פרטית, ולכן בנהיגה בו יש לקחת מרווחי ביטחון גדולים יותר - להיכנס לפניות לאט יותר, ומה שרלוונטי יותר למקרה שלנו: לשמור על מרחק גדול יותר מהרכב לפנים בכביש המהיר. וגם כאן, המטרים העודפים הללו מצליחים להטריף את הנהגים מאחורי כאילו לקחתי להם את אותם עשרה מטרים נוספים מהסלון בביתם. לא פעם אני עובר ימינה לשנייה, נותן ללחוץ מאחור לעקוף - ואז חוזר למסלול השמאלי ורץ מאחוריו, בדיוק באותה מהירות, עוד קילומטרים רבים. ולמי שקופץ "למה אתה נוסע במסלול השמאלי" - אני מדבר כמובן על מצב של כביש עמוס, שבו יש בכל מסלול טור מכוניות נפרד (כשבשאיפה, השמאלי הוא המהיר יותר).
בעצם, מה זה אומר עלינו כנהגים שהמרחקים שטובי המהנדסים בעולם קבעו כסטנדרט המינימאלי לשמירת מרחק בכביש בין עירוני, נראים לנו מוגזמים לחלוטין?
לראשונה - סיןהחודש ביקרתי לראשונה בחיי בסין - מדינה שמה ששמעתי עליה עורר בי חשק רב לבקר בה, אבל איכשהו זה לא הסתדר. כמקובל בנסיעות עבודה, זו הייתה נסיעת בזק, עם "זמן קרקע" מועט מדי, שלא מאפשר לטעום כראוי ממדינת היעד, בטח לא כשמדובר במדינה מיוחדת כמו סין. אולם לפעמים דווקא ביקורי הבזק הללו, הצצות החטף מחרך מוגבל בזמן ומקום, מבליטים דברים מסוימים, גורמים לי לשים אליהם לב במיוחד.
למשל לעובדה שנימוסי הנהיגה הסיניים די מזכירים את אלו הישראלים, רק יותר - דוחק, חוסר הקפדה על חוקים, צפירות עצבניות. ביחס למה שקורה בכבישים שם, הנהגים הישראלים נראים ממש טוב - אדיבים, צייתנים ורגועים - אבל הסגנון דומה. ובתוך הבלגאן, מה שתפס לי את העין היו האופניים החשמליים/קטנועים חשמליים. בארץ אופניים חשמליים הפכו לעניין מוקצה, שנוא על כולם (חוץ ממי שרוכב עליהם, כמובן).
כל כתבה או ידיעה על אופניים חשמליים מושכת טוקבקים של אש וגופרית. אלא שבמציאות הישראלית, עם תחבורה ציבורית שצריכה לסגור פער של עשרות שנים לפני שתיתן מענה יעיל באמת, וכבישים שהולכים ונהיים פקוקים מיום ליום, הביקור בסין גרם לי לחשוב שוב על אופניים חשמליים כפתרון.
.JPG)
צילום: אילן קליין
על המדרכה מול המלון חנו כמה עשרות אופניים חשמליים. מספר דומה של מכוניות היה תופס חניון לא קטן, או חצי קילומטר של שפת כביש. הם שקטים, כך שרחובות העיר הסינית בה התארחתי לא סבלו מהרעש האיום שזכור לי מבנגקוק למשל. הם קטנים וקלים יותר מקטנוע מקובל, וגם איטיים יותר, ולכן פחות מאיימים על רוכב מתחיל. בעצם, כל מי שרכב על אופניים אי פעם, יסתדר עם החשמליים בלי בעיה. וגם קל מאוד "לתדלק" אותם מכל שקע פנוי. כל זה מוביל לפתרון אפשרי ומעשי לבעיות הפקקים בת"א - שילוב של תחבורה ציבורית עם אופניים חשמליים להשכרה בסגנון "תל אופן".
במקום לעמוד בפקקים בכניסה לת"א, נוסעים ברכבת, יורדים בתחנה ולוקחים זוג אופניים מעמדת ההשכרה הקרובה ומחנים אותם בעמדה הקרובה ליעד. או מגיעים עם אוטובוס אל אחת מכמה תחנות ראשיות, וממשיכים משם על אופניים. הרי גם כך האופניים ננעלים בין נסיעות בעמדות מוגדרות מראש - רק צריך לבנות את מנגנון הנעילה כך שהם גם ייטענו בזמן שהם נעולים.
מי שגר ועובד בתל אביב בכלל יוכל להסתדר בלי אוטו משלו ומקסימום לשכור רכב במקרה צורך נדיר. מערך השכרה שכזה יתגבר על כל ההתנגדויות המוכרות לאופניים חשמליים - החל מ"קשה להעלות אותם במדרגות אל הבית", דרך "בעיה לעלות איתם לרכבת או לאוטובוס" וכלה בתלונות על רכיבה מסוכנת על המדרכה. הרי האופניים, חשמליים ובכלל, נדחקים למדרכה על ידי המכוניות שממלאות את הכביש ומסכנות אותם. כשהפרויקט הזה יעבוד, יהיו הרבה פחות מכוניות על הכביש - והאופניים יוכלו לרדת בחזרה לכביש.
צילום: אילן קליין 
