יום העצמאות הוא טריגר מקובל לפרצי נוסטלגיה. אתרי החדשות מתמלאים בכתבות על החיים בישראל של פעם, תמונות שחור לבן של חלוצים עזי מבע או חיילים ליד טנקים ומטוסים מיושנים. הכל נראה תמים יותר, טהור יותר, פשוט יותר. שחור ולבן. ולא רק באתרי החדשות, אלא גם בקבוצות הוואטסאפ. מכל מיני כיוונים מגיעים הגיגים נוסטלגיים, על כמה החיים היו טובים פעם - כשילדים שיחקו בחוץ, שכנים היו קופצים לקפה, היה אפשר להשאיר את הבתים פתוחים ואף אחד אפילו לא הכיר את המילה "פדופילים". אין לי דבר נגד נוסטלגיה באופן כללי, וגם אני מרכיב משקפיים וורודים מדי פעם, אבל רשימה אחת שהגיעה אלי הצליחה להרגיז אותי. לעצבן אותי מספיק כדי שאשיב בקבוצה - דבר שככלל אני נמנע לעשות מכיוון שזה כמעט תמיד גורר דיונים אינסופיים וחסרי תכלית, שבהם אף אחד לא באמת מקשיב למה שאומר האחר. לא כמו פעם בשאנשים היו מנומסים ועם תרבות דיון...
צילום: תומר פדר
מה היה באותה רשימה? התייחסות לאיזה כיף היה פעם, כשהיינו נוסעים בארגז של הטנדר, או יושבים ארבעה וחמישה ילדים במושב האחורי בלי לדאוג לחגורות בטיחות או מושבי ילדים. שהכל היה סבבה לפני כל כריות האוויר ושילושי האותיות הלועזיות (ABS, ESP ושות') וכן הלאה וכן הלאה. או בקיצור, מסר כללי של "הסתדרנו נהדר בלי כל ההיסטריה סביב הבטיחות".
כאמור, אין לי בעיה עם משקפיים וורודים, אבל כאן מדובר פשוט במשקפיים עם עדשות אטומות. כי הנתונים בנושא ברורים כשמש - הסיכוי שלנו לסיים נסיעה בחיים היום הוא הרבה יותר גבוה מאשר לפני שלושים, ארבעים או חמישים שנה. ב–1974, למשל, הסיכוי שלנו לסיים נסיעה בחיים היה קטן פי 13(!) מאשר ב–2015. אם מספר ההרוגים לכל מיליארד ק"מ נסועה היה נשאר זהה, היו נהרגים בכבישים ב–2015 יותר מ–4000 אנשים!
צילום: תומר פדר
למה? בגלל אותה "היסטריה" סביב בטיחות - אם בתחום התשתית ואם בתחום המכוניות (וגם לטיפול הרפואי שהשתפר יש בכך חלק, כמובן). לפעמים אפשר לראות בצידי כבישים שאריות של הכביש הישן ששירת את אותו ציר תנועה - למשל בדרך לבאר שבע על כביש 40. ובכל פעם שאני נתקל בשרידי כביש ישן שכזה, אני נדהם מכך שפס האספלט הצר הזה שימש פעם תנועה דו–כיוונית של מכוניות ומשאיות. כבישים צרים, מפותלים, חסרי שוליים - שלא לדבר על מעקות בטיחות. כל טעות קטנה, כזו שמשאירה היום כיפוף במעקה הבטיחות או סימן על גדר ההפרדה, הייתה יכולה להיגמר אז בתאונה חזיתית או בתעלה לצד הדרך. במקום זעזוע קל וטלפון מבעס מאוד לחברת הביטוח - "בילוי" ארוך בבית החולים. במקרה הטוב.
והמכוניות. אלוהים יודע כמה תאונות בדיוק מנעו כל "שילושי האותיות המעצבנים", אבל כל הנתונים מראים שהרבה, אפילו הרבה מאוד. עשרות אחוזים במתארי תאונה מסוימים (למשל תאונות עצמיות הכוללות התהפכות). וכשתאונות בכל זאת קרו, אז אותן כריות אוויר טורדניות, יחד עם שלדות מתוכננות בקפידה כך שיקטינו את הזעזוע לנוסעים תוך שמירה על תא הנוסעים שלם ככל האפשר, דאגו לשמור את הנוסעים בחיים במצבים שפעם נגמרו בשק גופות. לצערי יצא לי לראות הדגמה לעניין הזה, כזו שאפילו הופיעה מעל דפי מגזין זה לפני כעשור - תאונה חזיתית בין C5 (דור ראשון, שש כריות אוויר וארבעה כוכבים במבחן הריסוק האירופאי), לבין טנדר סקודה פליסיה (או שמא פייבוריט? כבר לא זוכר בדיוק) שתוכנן במציאות בה מבחני ריסוק לא היו חלק מהמשוואה. התוצאה? נהג אחד המום שהצליח לפתוח את דלת מכוניתו בכוחות עצמו בצד אחד, ובצד השני מכונית שהתעוותה לחלוטין, כמו קופסת שימורים שנפלה מגובה רב, וצוות מד"א שנקט בפעולות החייאה רק בשביל הפרוטוקול.
צילום: תומר פדר
אז בחייאת - תתגעגעו לאבטיח עם גרעינים וטעם, לכובעי טמבל ומעילי דובון, למשחקי קלאס בחצר (או לעצם זה שיש לבניין חצר משותפת) ולטלפונים עם חוגה. תתגעגעו למכוניות עם קרבורטור שאפשר לכוון לבד בחניה, הגאים מתקשרים ומכוניות שדרשו ממך לדעת לנהוג. אבל אל תתגעגעו לרמת הבטיחות בדרכים של שנות השבעים.
אני מקווה שלא אכה אתכם בתדהמה כשאומר שאנשים הם לא תמיד רציונאליים. נזכרתי באמת העצובה הזו באחד הימים כאשר הגעתי לכיכר בעיר מגורי ולקראת היציאה ממנה זכיתי באופן לא צפוי לנפנופי ידיים זועמים מהולכת רגל שבדיוק סיימה לעבור את הכביש, והסתובבה לאחור במיוחד בשביל להביע את מורת רוחה. לשם הבהרה - לא נסעתי מהר, הצמיגים לא צווחו ובאופן כללי לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה הגיונית לכעס שלה.
צילום: תומר פדר
עד שקלטתי שהיא הייתה עם אוזניות, וכנראה פשוט לא שמעה אותי מגיע עד ש"הופעתי פתאום" בשדה הראיה שלה. תגובה רציונאלית הייתה צריכה להיות בקו של "כנראה שכדאי להוריד אוזניות לפני חציית כביש, אפילו שאני באמצע הג'וגינג ויש שיר שאני אוהבת", אבל אנשים הם לא רציונליים. היא הופתעה, והפתעה גוררת לא פעם בהלה, גם אם אין לה סיבה אמיתית. ומהבהלה נבע הכעס על מי שהפתיע והבהיל, גם אם זו ממש לא אשמתו.
וזה מוטיב חוזר - נהגים והולכי רגל מופתעים כועסים על מי שהפתיע אותם גם אם הסיבה להפתעה היא העובדה שהם לא הקדישו תשומת לב לסביבה כמו שהיו אמורים. כך זכיתי למבט נוזף ותנועת יד מסובבת מצד נהג שיצא מחניון כשהוא מסתכל רק לצד אחד - ולמרות שעצרתי כדי לתת לו לצאת בבטחה. הוא עדיין הופתע לגלות פתאום גריל גדול של רכב פנאי "מופיע פתאום" לידו.
אז עשו לי טובה, בעצם שתיים - השתדלו לא להפתיע נהגים אחרים, וקבלו בסלחנות את התגובות הלא רציונאליות שלהם כשהם מופתעים באשמתם. וכמובן - כשאתם נוהגים, שמרו על עירנות וקשר עם הסביבה, כדי שלא תופתעו.
צילום: תומר פדר
