כבר למעלה משנה שאחי, המתגורר בהולנד, "מנדנד" לי לבוא להתרשם מהצעצוע החדש שלו. "זה לא דומה לשום דבר שנהגת בו" הוא חוזר ואומר. ואני תוהה מה הסיכוי של מכונית כביש לשחזר את התחושות וההנאה ששאבתי בזמנו ממכוניות המירוץ בהן התחריתי. אז נסעתי לבדוק.
צילום: מנהל
לא נוח, רועש, לא מפנק ו/או מתייפייף, ואי אפשר להגיד שהעיצוב מדהים. דלתות? אין; מערכת שמע? אין; חימום? אין; מזגן? אין; שימשה קידמית? גם אין. תא מטען? הצחקתם אותי. דוושת הבלם כל כך קשה ששקלתי לבלום עם שתי רגליים, בקושי יש מקום לנוסע נוסף ואם בכל זאת צירפתם אחד, עדיף שיהיה מתחת למטר שמונים ושישתדל לא להזיז את הידיים יותר מידי, כדי לא להפריע לנהג. רוח שמייבשת את העיניים עד שכבר לא מרגישים את הזבובים, הברחשים, היתושים ושאר החרקים שמתרסקים לך על הפנים או ישר לתוך גלגל העין. בסוף כל נסיעה הפנים של הנהג נראים כמו שיעור באנטומולוגיה...
אבל.... וזה חתיכת אבל, כל זה מתגמד לעומת ההנאה הצרופה שבנהיגה בכלי הזה. ממרכז הכובד הנמוך שמאפשר לתקוף פניות במהירויות שאתה לא באמת מוכן להן; מיחס ההספק משקל הקיצוני – 400 ק"ג על מנוע 1.6 ל' שמספק 200 כ"ס – טוב יותר משל בוגאטי ווירון, שמאפשר ביצועים פסיכיים (3.5 ש' מאפס למאה); או פשוט מהעובדה שבכל פעם שהרגל חוזרת לדוושת הגז, והזנב מתעקש להשיג את הפנסים הקידמיים (ובאמת תודה ליצרן ששם שניים כאלה, מאוד נחמד מצדו).
קשה שלא להתמכר. צעצוע לילדים גדולים שאפילו נראה כך, צבוע הירקרק זוהר, עם מערכת פליטה שנמצאת לצד הרכב. היא רועשת, מערכת הפליטה הזו, וטוב שכך – כדי שמי שלא רואה אותך ישמע. ולא בטוח שיראו, כי הוא כל כך נמוך. מספיק כדי שיהיה אפשר להוציא את היד וללטף את האספלט. והחיוך שנשאר על הפנים, אווו... החיוך! כל פעם כשמתיישבים במושבים הממש לא נוחים. ככה זה עם צעצועים, גם כשאנחנו גדולים.
צילום: מנהל
ה-STRIKER RAW (בשמו המלא) הוא רכב מתוצרת אנגלית, עוד וורסיה על בסיס לוטוס סופר 7 האגדית. מכונית, שבהתאם למורשת הלוטוס, ניתנת לרכישה כ"קיט קאר" – מכונית שמגיעה מפורקת, ארוזה בארגזים עם הוראות הרכבה כמו ארון מאיקאה, ובונים לבד במוסך הביתי. מנוע קדמי-מרכזי (וורסיה משופרת של מנוע 4A-GE שטויוטה ייצרה בסוף האלף הקודם), דיפרנציאל מוגבל החלקה, כלוב התהפכות והגה קצרצר (סיבוב וקצת מנעילה לנעילה).
אה... ויש לזה רשיון לנוע על הכביש, לפחות בהולנד, גרמניה, אנגליה, צרפת, פורטוגל ובעצם כמעט בכל מדינה – חוץ מישראל.
בסופו של דבר ביליתי יום שלם וחמש מאות קילומטרים עם ה-RAW. נמנעתי מכבישים מהירים, כיוון שאחרי עשר דקות על האוטוסטראדה מאבדים תחושה בידים מהקור והרוח מטלטלת את הראש מצד לצד. פתאום אתה מבין מה הקטע בקסדה – ואם אתה מאלו שחושבים שקסדה זה לחנונים, נסה לחשוב איך תראה עם רטייה...
צילום: מנהל
אבל אם נשארים על כבישים משניים, ועדיף מפותלים, החגיגה לא נגמרת. לא משנה כמה מהר פונים, ה-RAW יתן את התחושה שיש לו עוד לתת, שאפשר ללחוץ את הרכב קצת יותר לקצה. החיבור לאוטו הוא טוטאלי. הישבן נמצא מעל הסרן האחורי, מקבל תשדורות בצורה הכי ישירה ומדויקת שאפשר, ההגה מתקשר ברמה פנומנלית וכל חלק ברכב משדר מידע לנהג באופן מדהים. אבל שלא תטעו – הרכב יעקוץ אם לא תתנו לו כבוד. חזרו לגז בצורה ברוטאלית מדי, והוא יצא להיגוי יתר גם במהירויות גבוהות. אני מבטיח שתצטרכו להחליף תחתונים לאחר מכן.
מנוע ה-RAW, שהתחיל את חייו בקורולה צנועה, מייצר בגרסה המשופרת תגובת דוושה מדהימה וצליל מהגיהינום. את תיבת האוויר החליף פילטר ספוג קטנטן וסעפת היניקה קצרצרה. המנוע מתחיל לייצר כח משמעותי רק ב-5,000 סל"ד – אבל זה בסדר, משם ועד לקו האדום יש עוד 3,500 סל"ד של הנאה. הוא מגיב לפקודות רגל ימין יותר מהר מיוסיין בולט על ספידים, מה שדורש דיוק רב בתפעול הדוושה ותיאום מלא עם תפעול ההגה. אחרת, ביי ביי אספלט – שלום תעלה.
מה אני אגיד לכם – אחי צדק. הסטרייקר הזערורי הזה לא דומה לשום דבר שנהגתי בו עד היום. רכב מדהים בעלות נמוכה יחסית, שכדי ליהנות ממנו לא צריך מסלול או להשתגע על הכביש הציבורי.
אז נכון שאין בו שום דבר מפנק, ונכון שאם אתה לא בכושר, או סתם זקן, כנראה שתצטרך פיזיותרפיסט או כירופרקט בכדי להתיישר בחזרה אחרי הנסיעה. אבל הסטרייקר מוציא ממך את הילד שבך, מחזיר לחיים את פנטזיית נהג המירוצים. הוא מעלה חיוך מטומטם ואדמומיות מביכה על פנייך, כאילו הרגע התנשקת את הנשיקה הראשונה שלך. מנתק אותך מטרדות היום יום, עושה ריסט על תלאות השבוע ומנקה את הראש מכל הדברים המציקים.
ואני שואל – מתי בישראל?
צילום: מנהל
