לפני שנה קניתי ג'יפ. טוב, נו, לא באמת ג'יפ — רכב שטח, יונדאי טרקאן — שהבן הקטן שלי בכלל קורא לו ז'יפ. הוא גם דורש ש“נחנה בשטח“ (מגרש כורכר ריק) בכל פעם שאני מסיע אותו לגן בטרקאן. הרעיון היה לצאת איתו לטיולים משפחתיים בסופי שבוע, כאלו שאי אפשר לעשות עם פרייבט. להגיע למקומות יפים ולראות איך הארץ נראית גם מעבר לציביליזציה. כי כמו שהגדיר זאת אורי שר שלנו כשהצטרף לגרוטאשטח: “עברנו באזורים שחציתי בנסיעה על הכביש עשרות ומאות פעמים — ובכל זאת גיליתי ארץ חדשה לחלוטין“. אחרי שנה וכתשעת אלפי קילומטרים, אני שמח לציין שהמטרה הושגה. אומנם באופן מתסכל שני חברים שהיה להם חלק גדול בהחלטה שלי לקנות רכב שטח פרשו מהתחום — אחד שבר את האוטו פעם אחת יותר מדי לדעת אשתו ורואה החשבון, והשני נשבר אחרי שהחליף פעם שניה מנוע בסורנטו שלו — אבל תודה לאל יש מספיק שותפים לטיולי שטח, וגם לטייל ברכב אחד זה לא כל כך נורא.
צילום: מנהל מה שלא תכננתי לעשות איתו, וגם לא עשיתי, הם אתגרי עבירות. גם כי העניין פחות מדבר אלי, וגם כי הוא ידרוש ממני פשרות כואבות — אם בתחום התחזוקה (אין מה לעשות, כשהולכים מכות עם סלעים — לפעמים הסלעים מנצחים) והן בתחום השימושיות היום יומית. רכב שטח מתוח רגליים נראה טוב — אבל מזמין צרות עם שוטרים, וגם קשה לטפס אליו. צמיגי קוביות בשרניים סקסיים ללא ספק — אבל רועשים יותר ואוחזים פחות, וגם מעלים את צריכת הדלק. ונעילת דיפרנציאל היא עניין מועיל מאוד בשטח אבל מזיק מאוד לכיס (אם קונים נעילת ARB, הנעילה הנשלטת היחידה שקיימת עבור הטרקאן למיטב ידיעתי; אשמח לשמוע אחרת) או מציק מאוד בכביש (אם קונים נעילה אוטומטית). ומכיוון שעד עכשיו הטרקאן לקח אותי לכל מקום שאליו רציתי להגיע, לא מצאתי גם צורך לשפר.
אבל לא תמיד בחיים אנחנו מונחים על ידי צורך, ולמרות כל הטיעונים הסדורים שהרגע פרשתי בפניכם, אני מודה שבזמן האחרון התחיל “לגרד“ לי לשפר קצת את יכולת השטח. השלב הראשון הוא צמיגים. בעלי הזיכרון החד שבינכם אולי זוכרים את תלאות חיפוש הצמיגים שעברתי בזמנו, בגלל מידת הצמיגים הנדירה איתה מגיע הטרקאן. ובכן, בזכות חבר יקר במחלקה הטכנית של יונדאי שנתן טיפ חשוב, ולאחר בירור עם חבר שיש לו גישה לתוכנת ‘אוטודאטה’ (שעל פיה יישק דבר, לפי משרד הרישוי) מתברר שיש מידה חוקית נוספת לטרקאן — 235/75-15. אומנם גם זו מידה קצת “עתיקה“, אבל נפוצה יותר, ולכן עדיין אפשר למצוא מבחר גדול יחסית של צמיגים במידה זו, כולל צמיגי “שטח מלא“. סט חישוקים מתאים נקנה מה“מאגר“ (סט גלגלים של גאלופר, אבל גם של פאג’רו ישן יתאימו), ועכשיו אני צריך להחליט אילו צמיגים לשים. תירוץ טוב לחרוש אתרים ופורומים בארץ ובחו“ל — כמו שאני אוהב... נראה לי שתוספת הדחף שיתנו לי צמיגי שטח מלא, ושיפור יכולת העבירות הנובע מכך, ירגיעו את הגירוד לפחות לעוד שנה.
צילום: מנהל ואם כבר צמיגים, הרי שמישלן ‘לטיטיוד קרוס’ שהתקנתי על הטרקאן עמדו באופן מלא בציפיות שלי מהם, ואפילו יותר מכך. בכביש הם שקטים וחלקים מאוד. הם חסרים לחלוטין את הנהמה שמייצרים חלק מהקולגות שלהם בקטגוריה, ותורמים לשיוט הנעים מאוד שהטרקאן מציע. הם נותנים אחיזה טובה מאוד ביבש וברטוב, ופסיעות הזנב הלא רצוניות על כביש רטוב, שמהן סבלתי עם הצמיגים הקודמים (שהיו, חשוב לציין, ממש ישנים) נעלמו לחלוטין. על כביש יבש זוויות הגלגול גורמות לי להרים ידיים הרבה לפני שהם מתחילים לאבד אחיזה. אבל המקום בו הם הפתיעו אותי לטובה הוא דווקא השטח.
הסוליה שלהם היא בעלת קוביות נמוכות וצפופות יחסית לחלק מצמיגי ה־AT האחרים, כך שלא פיתחתי תקוות גדולות מדי. אולם הם, כאמור, הפתיעו לטובה. הם לא איבדו את הצפון גם כשנכנסתי בטעות לבוץ עמוק (קטע שביל שדות שהושקה בכבדות), וחסכו לי צורך בחילוץ מביך; דחפו ומשכו בשבילי אבנים ודרדרת מגליל ועד מדבר (ובעיקר באזור ירושלים), ובקיצור — עשו עבודה לא רעה בכלל. אגב, הם לא רק קיימים במידות נדירות, אלא גם בדירוגי מהירות גבוהים מהמקובל — עניין חשוב בכלים כמו סאנגיונג רקסטון החדש. רק על סלעים הם נתנו קצת פחות אחיזה ממה שציפיתי — ועדיין, עם קצת תכנון ותנופה, עברנו גם אותם. ובנוסף לכל, הם גם מגלים עמידות יפה לשחיקה ול“נגיסות“ של אבנים חדות.
צילום: מנהל
עוד שיפור ממנו אני מרוצה מאוד הוא סט הבולמים־קפיצים שהתקנתי במקום המקוריים הבלויים — שילוב של בולמי בילשטיין B6 עם קפיצי פדרס מאחור (מלפנים יש בטרקאן מוטות פיתול). הם מעניקים נוחות טובה בכביש עם ריסון יעיל למדי, ובשטח מגהצים את השבילים בצורה טובה בהחלט. כמה טובה? כמעט תמיד אני נאלץ לחכות לשותפי לטיול בקטעי שביל משובשים — ולא בגלל שאני עמיד יותר לקיפוצים. אומנם בקטעים טכניים אני מייחל לפעמים לקצת יותר ריסון, שיצמצם את הנדנודים ויאפשר לשמור על תנופה, אך בסך הכל הפשרה בין ריסון לספיגה בהחלט לטעמי.
ממה אני קצת פחות מרוצה? האמת — מהאמינות. בשש עשרה השנים האחרונות היו ברשותי תשע מכוניות. כולן — לגמרי במקרה, נשבע — צרפתיות. כולן משומשות, חלקן אפילו ישנות מאוד ועם עבר “בעייתי“ של השכרה וליסינג בחברות עלומות עם עבר טיפולים לא ידוע. ובכל זאת הטרקאן הצליח לקבוע שיא ביקורים במוסך — ושיא גרירות למוסך. יש לו בעיה יסודית עם זורמים — תוך שנה (ומעט קילומטרים, כאמור) נרשמו בעיה בחיישן המים בסולר, נזילת שמן, שני צינורות מים שהתפוצצו (אחד באשמת התקנה רשלנית), נזילה מהגה הכוח (שעדיין לא סודרה) וממש הבוקר הופיעה תקלת חשמל (גם חשמל זורם!), כנראה אלטרנטור. גרר כבר הוזמן — שוב... גם הפלסטיקה החיצונית לא מפגינה עמידות מרשימה, וממה שיצא לי לראות על טרקאנים אחרים (מכירים את זה שאתם קונים אוטו — ופתאום רואים את הדגם בכל מקום?), זה עניין נפוץ.
בקיצור, הטרקאן הזה הוא לא ממש עד לטענת האמינות של כלי רכב מהמזרח הרחוק. נו, שויין. לפחות עד עכשיו כל התיקונים היו זולים יחסית. טפו טפו טפו.
ובעניין אחר לגמרי — החודש החלטנו לרענן, וארזנו את התוכן המוכר (ואנו מקווים שגם אהוב) באריזה חדשה. מקווים שתאהבו — ובכל מקרה נשמח לשמוע פידבקים. המייל שלי נמצא ממש כאן -
[email protected].
צילום: מנהל
