בחודש שעבר פרסמנו באתר כתבה על ההבדלים שיכולים להיות בין צמיגים שונים באחיזה הצידית שהם מספקים — מה שכמובן משפיע על יכולת הרכב לפנות בבטחה. הכוונה לא הייתה לעשות מבחן השוואתי מלא בין צמיגים — כמו שאנחנו עושים במכוניות — אלא לנסות ולשכנע נהגים בארץ כי יש הבדל, ככלל, בין צמיגים שונים. והבדל זה מצדיק התעמקות קלה בחומר לפני שמחליפים צמיגים בניסיון למצוא את הצמיג המתאים ביותר לדרישות ולתקציב. כי כן, גם במאה העשרים ואחת יש עדיין צמיגאים — ולא מעט כאלו — שמספרים ללקוחות שאין הבדל של ממש בין הצמיגים, וכל ההבדל הוא במיתוג. ולצערי, אם לשפוט על פי מה שאני רואה ושומע מחברים ומכרים — רובם מאמינים לאותם צמיגאים.
צילום: מנהל
ולמה אני מספר לכם על זה? כי ימים מספר לאחר עלית הכתבה והסרטון בנושא פנה אלי עובד בכיר באחד מיבואני הצמיגים הגדולים ומחה בחריפות על כך שהשווינו בין צמיג סימטרי לצמיג אסימטרי. לטענתו צמיג אסימטרי תמיד יהיה עדיף על צמיג סימטרי באחיזה צידית, ולכן ההשוואה "אינה מקצועית". גם אם נתעלם מהעובדה שיש צמיגים סימטריים עם אחיזת כביש מעולה (למשל טויו 888), הרי שהטענה שלו אינה מקובלת עלי, ומשתי סיבות.
הסיבה הראשונה והעקרונית יותר היא פשוטה — הטכנולוגיה היא רק כלי, בעוד שאותנו, הלקוחות, מעניינת — או צריכה לעניין — רק התוצאה. לפי הלוגיקה שאי אפשר להשוות בין צמיג סימטרי לאסימטרי בשל ההבדל בטכנולוגיה (מבנה הסוליה), הרי שגם אי אפשר להשוות בין קורולה לפוקוס (לראשונה מתלה אחורי מסוג קורת פיתול, לשנייה רב־חיבורי) או בין ספורטאז' לאטקה (לראשון מנוע אטמוספרי, לשני מנוע טורבו). מבחינתי — ובעצם מבחינת כולנו — לא משנה איך הגיעו המהנדסים לתוצאה מסוימת, כן משנה מהי אותה תוצאה. האם האוטו נוח, חסכוני, מרווח ומתנהג היטב או לא. האם הצמיג חסכוני, שקט, פונה חד ובולם חזק — או לא.
צילום: מנהל
הסיבה השניה שבגינה אני דוחה את הטענה שלו מכל וכל פשוטה אפילו יותר — להערכתי הרוב המוחלט של הנהגים (וסקר זריז שעשיתי תומך בהערכה הזו) בכלל לא יודע מה זה צמיג סימטרי או אסימטרי, ולכן לא מתחשב בכלל בפרמטר הזה בבואו לקנות צמיג חדש. רוב הנהגים בארץ — למרות המאמצים שלנו לאורך שנים — שואלים, מקסימום, על זהות מותג הצמיג שמציעים להם בצמיגייה, בלי לברר אפילו באיזה דגם בדיוק מדובר. היורולייבל — התווית שמציגה את התוצאות שהשיג הצמיג בבדיקות לפי התקן האירופאי — נמצא אתנו כבר שנים, ועדיין הרוב המוחלט של הנהגים לא יודע מה משמעותו או איך קוראים את הנתונים שבו.
ולכן נשאר לנו רק לפסוע בצעדי תינוק. כמו שלא מנסים להסביר לתינוק בן שנה את הטכניקה הנכונה לריצות שבילים, ואיך היא נבדלת מהטכניקה הנכונה לריצת מסלול, אלא קודם מלמדים אותו לצעוד — כך גם בצמיגים. בשלב הראשון אנו מבהירים בפני הציבור הרחב שיש בכלל הבדל בין צמיגים שונים ומדגימים זאת. וההבדל הזה, חשוב במיוחד לציין, יכול להיות משמעותי לביטחונם ולביטחון מי שסביבם על הכביש, ואנחנו מציגים את הדרך לזיהוי ההבדל הזה. רק בהמשך אפשר יהיה להתעמק — לטובת הרחבת ההשכלה — במבנה הטכני של הצמיג כגון הבדלים בין מבני סוליה שונים, סוגי סיבים שונים המשמשים בבניית שלד הצמיג, תרכובות גומי וכן הלאה.
צילום: מנהל
ואנקדוטה לסיום — בסיום טיול שטח שעשיתי עם חבר שנוהג בפורסטר, שמתי לב שהוא נוהג על סט צמיגי כביש חצי־ספורטיבי. צמיג מהסוג שמרכיבים על משפחתית או סופרמיני חמימה. החמאתי לו על כך שצלח את המסלול עם סט צמיגים שכזה. "מה זאת אומרת?" הוא תהה "אלו צמיגים שמיועדים לזה, הם צמיגי 50:50 (כינוי מקובל לצמיגים שמשלבים יכולת שטח וכביש)". כששאלתי בפליאה מי אמר לו שאלו צמיגים בעלי נטיית שטח, הוא ענה מיד "הצמיגאי. ביקשתי צמיגי 50:50, והוא אמר שאלו יענו בדיוק על הדרישות שלי".
ושלא תבינו לא נכון — לא מדובר באדם חסר מושג לחלוטין בעניינים טכניים, רחוק מכך. מדובר בצרכן צמיגים ממוצע, אולי אפילו מעט מעל הממוצע בהבנה הטכנית שלו — אבל פשוט בלי מושג בצמיגים. ואם לקוח שכזה לא מבדיל אפילו בין מבנה סוליה של צמיג בעל יעוד ספורטיבי למבנה הסוליה של צמיג בעל יעוד שטח, אז כנראה שעלינו לעבור עוד מרחק גדול עד היום שבו לקוח צמיגים ממוצע ידע להבין את משמעות ההבדל בין סוליה סימטרית לאסימטרית.
צילום: מנהל
ועוד קטנה לסיום — הצמיגייה שמכרה לאותו בעל פורסטר צמיגים ספורטיביים כצמיגי שטח שייכת לרשת צמיגיות בבעלות היבואן שבו עובד אותו בחור שמחה על מקצועיות הכתבה. אולי כדאי שאת מאמצי ההסברה שלו ישקיע בעתיד בצוות הצמיגאים שלו, כדי למנוע הישנות מקרים שכאלו.
כמו שסיפרתי לכם בחודש שעבר, משרדי המגזין עברו לאחרונה דירה לאחר שנים ארוכות. מעברים שכאלו, כמו שיודע כל מי שעבר אי פעם דירה, הם אירועים שמאלצים אותך לנבור במעמקי מגירות עזובות וארונות נטושים — נבירה שתמיד מייצרת גילויים משעשעים ורגעי נוסטלגיה.
למשל המכתב של הרופא הצפוני שהזמין אותנו לבחון את האלפא ג'ולייה שלו, יד ראשונה שבבעלותו מעל ארבעים שנה. או מכתב מקורא שהציע לפתוח במגזין את פינת "אלתור החודש" ושלח תמונה של תא מטען של מרצדס שנסגר באמצעות סגר מהסוג שמוצאים בדרך כלל על דלתות שירותים ציבוריים. אבל מה שגרם לי באמת לעצור ולדפדף היה פנקס קטן אחד. זה פנקס שהיה איתי בביקור הראשון שלי בפסטיבל המהירות של גודווד — ביקור שקרה כמעט במקרה, ולמיטב ידיעתי היה הפעם הראשונה שהפסטיבל המדהים הזה סוקר במדיה מוטורית ישראלית.
צילום: מנהל
החתמתי על דפיו כל אושיה מוטורית שזיהיתי בפסטיבל (והיו הרבה) וגם כמה כאלו שלא לגמרי זיהיתי אבל נראו חשובות ו/או פופולאריות (וגם כאלו היו הרבה) — סר סטרלינג מוס, ארי ואטאנן, קרל פוגרטי ועוד ועוד. כמה ימים אחרי שחזרתי הביתה גיליתי את בתי, שאז היתה פעוטה קטנה וחמודה, מקשקשת בעליזות על דפי אותו פנקס. זינקתי להציל אותו מידיה, רק כדי לקבל מאשתי את ההסבר המאוד הגיוני ש"ראיתי פנקס עם כל מיני קשקושים אז נתתי לה אותו"... למזלי, לילדה היה טעם מספיק בררני כדי שלא תצייר על דפים שמישהו אחר כבר קשקש עליה, וכך החתימות ניצלו, ומככבות לצד שרבוטי הילדות של בתי.
זאת אומרת — מככבות איפשהו, כי נראה שהארגז שבו היה ארוז הפנקס האמור נעלם בהובלות, וגם זה, יודע כל מי שעבר אי פעם דירה, דבר בלתי נמנע באירועים כאלו...
