אפתח ברשותכם בשני סיפורים קצרים, תיאור מקרים שקרו לי החודש.
אני עומד ברמזור באזור המלונות של ת"א, מחכה לירוק כדי לפנות שמאלה אל רחוב ראשי. הרמזור מתחלף, אבל לפני שאני שם גז אני קולט תנועה בזווית העין; רוכבת על אופניים חשמליים מגיעה ברכיבה על המדרכה — ובלי להאט יורדת לכביש וחוצה את המסלול שלנו, מאלצת את האוטו שלידי לבלום. כדי להוסיף חטא על פשע, היא ממשיכה ברכיבה וחוצה את הרחוב הראשי — שוב באדום, ושוב מאלצת אותנו לבלום.
צילום: מנהל
כמה ימים מאוחר יותר, צומת עזריאלי/השלום בתל אביב, אחד הצמתים היותר סואנים, צפופים ולחוצים בארץ. הרמזור מתחלף ומכוניות שועטות לעבר הירידה אל איילון דרום. ושוב מגיעה רוכבת אופניים ברכיבה שוטפת — ומבלי להאט או להסתכל לצדדים — יורדת אל הכביש, ישר אל תוך נתיבן של מכוניות שכבר הספיקו להאיץ למהירות מכובדת. המכונית הראשונה בטור נעצרת בחריקת בלמים ומצליחה לא לפגוע ברוכבת, אבל מפספסת אותה ממש בקצת. הבחורה, במקום להגיד תודה לנהג על התגובות המהירות שהצילו אותה מפגיעה, מתחילה לצעוק עליו. כדי להוסיף חטא על פשע, אחרי שהיא מסיימת לצעוק על הנהג חד־התגובות, היא פשוט ממשיכה לרכב — אל תוך תנועת המכוניות שהמשיכה לזרום בנתיב השני של הירידה לאיילון. ושוב חוזרת אותה הסצינה בדיוק — נהג מופתע מגיב נכון ומהר ועוצר בחריקת בלמים — רק כדי לחטוף צעקות מרוכבת האופניים. אגב, אף אחת מהרוכבות לא חבשה קסדה. כמובן.
הבאתי את שני הסיפורים הללו לא כי יש לי משהו נגד אופניים — נהפוך הוא. כיסיתי בשנותי הרבה מאוד קילומטרים על אופניים, בשטח ובכביש. היו שנים שאופניים היו כלי התחבורה העיקרי שלי. רכבתי בעיר ומחוץ לעיר, סתם לכיף או כדי להגיע למקומות. לא תמיד הייתי מופת לבטיחות, אני מודה — אבל זה היה בעיקר בעידן אחר, שבו המודעות לעניין הייתה הרבה יותר נמוכה, וקסדות אופניים היו משהו שראית רק בשידורים מהטור דה פראנס. אבל תמיד דאגתי לקחת איתי לרכיבה את השכל הישר. את ההבנה שאני הרבה יותר איטי והרבה יותר פגיע מנהגי המכוניות שסביבי, ולכן צריך לרכב בזהירות — ולא לסמוך על התגובות הנכונות של הנהגים סביבי. הבנה שבכל תאונה ביני לבין מכונית, בלי קשר למי אשם — אני אפסיד, ובגדול.
צילום: מנהל
אופניים הם כלי תחבורה נהדר — אופניים חשמליים אפילו יותר, בזכות העובדה שהם לא דורשים כושר גופני גבוה (או בכלל) ומאפשרים להגיע ליעד, גם בקיץ, במצב צבירה נסבל בחברה ולא נוטפי זיעה. אופניים תופסים מעט מקום על הכבישים, מזהמים הרבה פחות ממכוניות או אופנועים ולכן הם פתרון מעולה לבעיות התחבורה של גוש דן. אם הם מתקפלים אפשר להכניס אותם בקלות לתא המטען של המכונית הפרטית או האוטובוס, ליצירת שילוב חסר תחרות לתחבורה פרברית — רכב מנועי לתנועה הבין עירונית, ואופניים לתוך העיר.
אבל כל העסק לא יעבוד אם אנשים לא יפנימו שאופניים הם כלי תחבורה פגיע, שדורש מהרוכב עליו יותר זהירות ועירנות מאשר מכונית. כשרוכבים על אופניים צריך את כל החושים דרוכים — ולכן אסור לדבר בטלפון, להאזין למוזיקה או סתם לחלום. לא אם רוצים למקסם את הסיכוי להגיע חיים ושלמים אל היעד. לצערי, נראה שהרבה מהרוכבים עדיין לא הבינו זאת — מספיק להביט סביב ברחובות העיר (ובחלק מהכבישים המהירים — לאופניים אין מה לחפש על כביש 4 בין מורשה לגנות!) ולעקוב אחר הידיעות באתרי החדשות, שכוללים יותר ויותר דיווחים על פצועים והרוגים בקרב רוכבי האופניים.
אז בחיאת דינקום, חבר'ה, כשאתם יוצאים לרכב, אל תשכחו קסדה — ושכל ישר.
ושוב אני עומד לדבר אתכם על בטיחות — מצטער אם אני קצת כבד החודש.
החודש צילמנו סרטון העוסק בחשיבות לחץ האוויר בצמיגים. אני בטוח שאתם, קוראי המגזין, מודעים לחשיבות לחץ האוויר לצריכת הדלק, לאורך חיי הצמיג ולהתנהגות הכביש. אבל האמת היא שגם אני הופתעתי עד כמה דרמטי היה ההבדל בהתנהגות הכביש. אין מה לעשות, לפעמים צריך לעשות השוואה מסודרת כדי להדגים את ההבדלים כמו שצריך. לא עשינו ניסוי מסובך מדי — רק ביצענו סלאלום; אתם יודעים: כמה קונוסים במרחק של 15-20 מטרים אחד מהשני וקטע כביש ישר ונטוש. לא צריך יותר. ביצענו אותו מספר פעמים עם לחץ אוויר תקני (PSI 35 ברכב הספציפי) ואז ירדנו ל־PSI 20. לחץ שבו הצמיג עדיין נראה "בסדר" במבט שטחי, ומניסיון — לחץ אוויר שהרבה אנשים ממשיכים לנסוע איתו מבלי לשים לב (כן, זה אני ההוא על הקטנוע שצעק לכם ברמזור שחסר לכם אוויר בצמיג).
צילום: מנהל
ההבדל היה, כאמור, דרמטי. קיה נירו, הרכב ששימש אותנו לביצוע הבדיקה, הוא אוטו "רגיל" — לא משהו ספורטיבי או מחודד במיוחד, לא רכב שמתהדר בהתנהגות כביש מענגת או שלדה מתמסרת ומתקשרת במיוחד. ולמרות זאת אני משוכנע שגם אחרון נהגי ה"אני לא נהג מירוץ, אני נוהג כדי להגיע", אלו שמגלגלים עיניים כשאתם מדברים על ביצועים, אחיזת צד או משוב מההגה, היה מרגיש מיד בהבדל בהתנהגות הרכב.
עם לחץ האוויר הנמוך הנירו התפרע, איבד אחיזה בצורה פתאומית ולא צפויה, הפגין הרבה יותר תת־היגוי שדרש הרבה יותר עבודת ידיים כדי לצלוח את הסלאלום בקצב סביר ובאופן כללי היה הרבה יותר קשה לשליטה. אפילו הדריפטבוקס הנאמן שלנו העיד על כך — ערך ה־G הצידי המרבי כשביצענו את הסלאלום עם לחץ אוויר נמוך היה גבוה בכ־10% מאשר כשביצענו את אותו סלאלום, במהירות מעט גבוהה יותר אך עם לחץ אוויר תקין — ובמקרה של סלאלום, זו עדות להתנהגות פרועה לעומת שינויי־כיוון חלקים.
צילום: מנהל
יגידו אותם נהגי "לא מירוץ" שאין להם עניין בכל השטויות הללו, שהם מעולם לא ביצעו סלאלום ולא מתכננים לבצע סלאלום. טוב ויפה, אלא שהחיים לא תמיד עובדים לפי התוכניות שלנו, וכולנו — לא משנה כמה זהירים נהיה — עלולים להזדקק מתישהו לתמרון חירום כדי להתחמק מילד שירד פתאום מהמדרכה או מכונית שהתפרצה לצומת.
וביום שבו זה יקרה, כדאי מאוד שנהיה עם צמיגים טובים המנופחים בלחץ נכון, אחרת נגלה שהאוטו פשוט "לא פונה", או לחלופין ניזרק מצד לצד בעקבות התמרון. וגם זה עלול להיגמר רע.
אז קחו לעצמכם שתיים־שלוש דקות פעם בחודש ובדקו לחץ אוויר. בשבילי.
[email protected] 
צילום: מנהל
