"חברת האחים רנו" נוסדה ב-1899, שנה לאחר שלואי, מרסל ופרננד בנו את מכוניתם הראשונה. רנו התפחה במהירות, והוסיפה למכוניות גם אוטובוסים ורכב מסחרי. בשנות ה-20 היו בהיצע גם לימוזינות מפוארות, ב-1931 נכנס דיזל לשירות ורנו ייצרה גם מטוסים.

לאחר מלחמת העולם ה-2 החלה רנו לייצר מכוניות קטנות, תחום בו היא מתמחה עד היום. כבר בשנות השישים הפגינה רנו נוכחות בעולם הספורט המודרני עם גורדיני, ובשנות השמונים היו אלה 5 טורבו ופואגו שהצליחו בראלי ובאליפות מכוניות התיור. רנו נכנס ל-F1 ב-77', ראשונה עם מנוע טורבו, ומנועיה זיכו את מקלארן ב-6 אליפויות רצופות (97'-92'), את קבוצתה שלה בעוד 2 (07'-06') ואת רד בול בעוד 4 (13'-10'). רנו זכתה גם ב-WRC (73') ובלה-מאן (78').

רנו הייתה ראשונה עם מיניוואן – אספאס שהוצג כמעט בצמוד לוויאג'ר/קראוון, והיה יישום רעיון של מאטרה. במהלך שנות השמונים נפגעה רנו בגלל איכות ייצור נמוכה והגיעה לסף פשיטת רגל. שנות התשעים היו שנות השיקום, עם דגמים מקוריים כמו טווינגו (1992), מיני במבנה "חד-קופסתי", וסניק (1996) המיניוואן הקומפקטי הראשון, הדגשת העיצוב בהובלת פטריק לה-קווימה, מינוי גוהן למנכ"ל, הובלת האיחוד עם ניסאן (1998) ודגש על בטיחות (לגונה, 2001, ראשונה עם 5 כוכבים).

כיום, ולאחר שינוי משמעותי בעיצוב, מייצרת רנו מגוון גדול מאוד של דגמים, ממיני ועד משפחתית גדולה, דגם כל-חשמלי (זואי), דגמי פנאי במספר גדלים, מיניוואנים ומסחריות בכל קטגוריות הגודל. רנו פעילה מאוד בספורט המוטורי, החל מ-F1, עבור בהחייאת אלפין, דרך ליגות ייעודיות ועד גרסאות חמות עד לוהטות לדגמי הנוסעים שלה.

בישראל יש לרנו נוכחות ארוכת שנים, בולטת יותר בסגמנטים אחדים, פחות באחרים, והגם שמעולם לא הובילה, היא פעילה בעשירייה הראשונה.

רנו מיובאת לישראל מאז 1948 על-ידי קראסו, בתחילה חברה משפחתית, וכיום חברה ציבורית.

.