האמר H3
לפני שנים רבות, בגלקסיה רחוקה (לשם הנוחות נקרא לה גבעתיים) קרא לי עורך אוטושטח לחדרו. הוא התרומם בינות לדיונות המלאכותיות שיצר במשרד, דילג מעל לערכת הקפה שהייתה פתוחה תמיד, הזיז את ההיי-ליפט ונעץ בי מבט מוזר. מבט ששנים של מכות שמש במדבריות לוהטות חישלו, שבוץ טובעני מהעמק ניקד ושאבק שבילי לכיש הטביע בו את חותמו. מה ההיכרות שלך עם השטח בישראל, שאל. רכבתי הרבה באזור השרון על אופנועי שטח בצעירותי, השבתי. שתיקה. מכיר כמה שטחים ברמת הגולן וקצת שטחי אש מתקופת השירות הצבאי, ניסיתי. הוא שתק והמשיך להביט בי. בעיניו ראיתי איילות מקפצות, חזירי בר נאספים סביב פגושי דיפנדרים ועשרות אבנים שתולות חדות, מאיימות וחובבות קרטרים.
הוא שם בידי סט מפות שבילים ומכשיר ניווט. "ברכותיי", הרעים בקולו. "יש לי דרך מצוינת להכיר לך מקומות שלא חלמת עליהם". עזבתי את משרדו עם ידיים מלאות בציוד וראש מלא סימני שאלה.
אט-אט החלו סימני השאלה להתפוגג. אני רוכב בשטח מאז שאני ילד, אבל רוני נאק שלח אותי למקומות אותם לא הכרתי, נהגנו ונתקענו במקומות שצמיגים לא נגעו בהם. עשינו חיים. רוני למעשה הכיר לי את עולם הג'יפאות, בזכותו הבנתי שחופשה לא חייבת לכלול מלון אלא גם סתם אוהל, באמצע שום מקום עם צידנית מלאה כל טוב וכל השקט והכוכבים שיש בעולם.
ועל כך אני חייב לו תודה.
לפני כחודש נחת במערכת סוזוקי גרנד ויטרה (
למבחן המלא). ותיקי המערכת מכירים ומוקירים אותו, אך קם דור שלא מכיר את יכולותיו של הסוזוקי. לדידם הוא רכב פנאי נאה ששורשי תכנונו נעוצים כמעט עשור אחורה – ותו לא. אבל אני זוכר את הויטרה לטובה. בייחוד במקומות בהם מתחילים שאר "רכבי הפנאי" לפרפר את צמיגיהם לדעת, להניח את גחונם על הארץ ולצעוק חמס.
אקח אותם למדבר, אמרתי לעצמי, תוך שאני מעיף ספרים ועיתונים לכל הכיוונים, בחיפוש אחר מפת שבילים ראויה. לא מצאתי אותה. בדרך לדרום נזכרתי שכדאי שיהיה איתנו אולי איזה מכשיר ניווט. אבל גם זה לא היה בנמצא. כל הציוד שלנו לאותה נסיעה היה הויטרה, מספר בקבוקי מים וערכת קפה. אה כן, גם זיכרון קלוש של שני צירים מדבריים. הייתי די סגור על הנתיב. או כך חשבתי בכל אופן. לא ברור לי למה הייתי בטוח בדרך הזו כל-כך, בהתחשב בעובדה שנסעתי בציר הזה פעם אחת, לפני חמש שנים...
צילום: רונן טופלברג, מערכת אוטו
ההתחלה הייתה טובה. ואז, כהרגלם של סיפורים מעין אלו, המצב התדרדר. משבילים מהירים רצופי אבנים שתולות (שאותם עוד זכרתי), עבר התוואי לשטח מסולע ואכזרי וערוצי נחלים מרוצפי דשדש וסלעים, שמדי פעם התכווצו לנקיקים צרים. אבנים חדות שמחייכות אליך, גונבות את המבט שלך ומושכות אליהן צמיגים וחלקי מרכב. משל היו סירנות ואנחנו באוניה בלילה חשוך במיוחד. והכי גרוע, לא באמת יכולתי למקם אותנו. אולי בכל זאת היה כדאי להתעקש ולמצוא את מפת סימון השבילים ההיא, ואולי גם איזה GPS... המשכנו לרוץ על סימון השבילים, ובאופק תקווה אין. אחרי כשבעים ק"מ בשטח קשה, התחיל הציר לצאת מהנחל, בטיפוס עתיר מדרגות והצלבות. ואז גם ראינו את הרכב הראשון לאותו יום, בחור עם דיסקו דור שני מוגבה ומזווד עד לגבות, שנכנס לציר מצדו הדרומי. מבט הפליאה שלו לא ממש נטע בנו ביטחון.
באחד המכשולים הטכניים, יצאתי על מנת להביט אל הפגוש במבט חושש. מדובר היה בזווית חדה למדי. ואז זה הכה בי. נזכרתי עם איזה רכב הייתי כאן לפני שנים. זה היה האמר H3 עם מיגון גחון מאסיבי... לא גיליתי זאת לסוזוקי, פן יתערער ביטחונה. בסופו של דבר יצאנו מהציר באזור מצפה רמון. מלאים בהערכה ליכולת השטח של הויטרה. סט יכולות נדיר יש לאוטו הזה, בייחוד בעולם שמתעניין יותר בטיפוס מדרכות מאשר בתצפיות על פראים בנגב. הסוזוקי הזכירה לי את החדווה שיש הרחק מהאספלט ועשתה זאת בצורה משכנעת למדי.
ועל כך אני חייב לה תודה.
אם כבר זיכרונותואם אנו עוסקים בהעלאת זיכרונות – אם אתה קורא את הטור הזה יותר משש שנים אתה בטח זוכר את הסיפור הבא. לכבוד אירוע רכיבה בניכר קיבלתי חליפת רכיבה מעור. רק שלא הצלחתי להכניס אפילו את רגליי אליה. קטנה. בטור שכתבתי אז נדרתי נדר. אמרתי שאני ארזה ושאלבש את החליפה הזו ואעלה על אופנוע ואפתח איתה גז כמו שצריך. אז הבטחות צריך לקיים, גם אם באיחור מה. שלשום, שש שנים אחרי שהגיעה לביתי, נלבשה החליפה ההיא בפעם הראשונה (אני שמח לספר לך שנכון להיום השלתי ממשקלי 38 ק"ג). צילומי אקשן משובחים – בקרוב. אבל, זה זמן לעוד נדר – החליפה הזו תהיה גדולה עליי בעוד חודשיים. את החליפה הזו נתן לי אלי חן מ-IRT, ושלשום, הרגע בו לבשתי אותה, היה אחד המאושרים בחיי.
ועל כך אני חייב לו תודה.
צילום: רונן טופלברג, מערכת אוטו 
