אירוע ההשקה של מזראטי גיבלי (צילם: רונן טופלברג) אני לא חובב גדול של מסיבות עיתונאים. תמיד נראה לי מיותר לשמוע על תכניות כאלו ואחרות, תקוות ורצונות. מעדיף להתעסק בברזל. לקחת מכונית, לצאת לנסיעה. להכיר אותה. לא לשמוע מה מספרים עליה. לפני זמן מה השיקו בישראל את
מזראטי גיבלי החדשה, ומסיבות כאלו ואחרות מצאתי את עצמי עומד מולה
באירוע ההשקה. אודה וקצת אבוש. זו הפעם הראשונה שביקרתי במשכן פרארי ישראל. מקום העלייה לרגל של מכורי מאראנלו. החוויה מטלטלת. קירות עמוסים תמונות היסטוריות. אין סוף מזכרות קטנות וגדולות מכל פינות המותג הזה. כאן הגה של מכונית פורמולה 1, שם תמונה של 250 GTO. בהיעדר מילים אחרות, אתאר את המקום כעמוס בקארמה טובה. תמיד נחמד לעמוד ליד
פרארי 458 מבריקה (ועדיף כנראה לנהוג אותה).
האולם מתמלא עיתונאים (אם כי לגבי חלקם נראה שההגדרה קצת נמתחת). כיסוי חלקלק נח על גופה של המכונית החדשה, מסמן סילואטה ותו לא. והנה דברי הפתיחה, והבד זולג מגופה של המכונית. היא יפה, המזארטי. הצלמים עטים על המכונית. ואני בינם. צריך לחזור עם תמונות. אני ממש לא מת על זה. מצלם. ואז עוד קצת, משפר זווית. קשה ומוזר. זה לא בשבילי, כבר ברור לי. אני נוטש את המצלמה ומנסה להיכנס לתוכה. אבל ההמולה מסביב רבה. אני דוחף את הראש לתא לכמה שניות וממלמל לעצמי, "זה חסר סיכוי, אני והיא ניפגש כבר בהזדמנות אחרת".
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, מערכת אוטו, יצרנית
חזרה למשרד ומשהו מטריד את מנוחתי. "איך האוטו", שואלים כולם כאילו חזרתי ממסע בן אלף ק"מ בתוכו. "אין לי מושג", אני עונה ומשחרר מיד "משהו שם מוזר". אני לא יודע למה, אבל משהו במכונה הזו הרגיש לי לא נכון. משהו בפרופורציות. משהו לא התחבר. והמבט החטוף לפנים חיזק את ההרגשה הזו. משהו כאן נראה לי לא בסדר. זה נראה טוב, זה מרגיש טוב, אבל משהו כאן מרגיש לי לא נכון. הדבר מטריד אותי לעוד מספר דקות ומניח לי. בכל זאת, יש עוד מכוניות לטפל בהן ויש עוד משימות למחוק מהלוח.
באותו היום, מאוחר יותר, עת אני בביתי הקט (הוא באמת קטן, שכירויות בתל אביב, אתם יודעים...), נפל האסימון.
מזראטי עם אפשרות להנעה כפולה ומנוע דיזל?! ייצור במאסה גדולה? נורות אדומות מתחילות להבליח בראשי. אני פותח את המחשב ומתחיל לחפש נתונים. קשה מאוד למצוא אותם. אתר העיתונות העולמי של מזראטי מקמץ בפרטים טכניים על המכונית החדשה. הנורות ממשיכות לדלוק בעוצמה. תיבת ZF. הנעה אחורית. עובר על בסיס גלגלים, תמונות, מחפש נתונים על המנועים, מתעכב על מנוע הדיזל והנורות כבר משתוללות.
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, מערכת אוטו, יצרנית סרג'יו מרקיונה (משמאל) ומנכ"ל ג'יפ, מייק מאנלי
סרג'יו מרקיונה הוא גאון. האיש עושה כל שביכולתו בכדי להחזיר את
פיאט להיות מי שהיא הייתה בשנות השבעים ותחילת השמונים. רק בכדי לסבר את האוזן, כשבפולקסווגן חיפשו מחליפה לחיפושית ובראו את הגולף, פיאט הייתה הדוגמה אליה הם שאפו. זה נשמע מנותק מהמציאות היום, אבל פיאט הייתה יצרנית מובילה בשנים ההן. מתקדמת, מצליחה, מוכרת.
מי שקנה את מניית פיאט בתחילת שנות האלפיים, בטח מעריץ את מרקיונה. הדגמים של פיאט נראים תמוהים בעין ישראלית, אבל לאירופאים הם לחם וחמאה. בטיחותיים, חסכוניים, הגיוניים, נמכרים. הרכישה של קרייזלר, שירתה גם היא את בעלי המניות. מרקיונה קנה (בזול) את קרייזלר, אחרי התייעלות מאסיבית של החברה האמריקאית כשהיא כבר מראה רווח. מרקיונה ידע שיש לקרייזלר חומר שיכול לעזור לייצר משהו שפיאט לא ממש מצטיינת בו בזמן האחרון – מכוניות גדולות.
אני, לא מת עליו בלשון המעטה. אני לא חושב שהוא איש של מכוניות, מרקיונה. למרות החזות החביבה שלו, מין סנטה-קלאוס נטול זקן שמסתובב תמיד עם סוודר לא פורמלי, מרקיונה הוא איש מחושב וקר. איטלקי שמסוגל לקחת
קרייזלר 300 ולהדביק לה סמל של לנצ'יה מלפנים, שיכול להדביק תלתן ירוק לפיאט בראבו ולמכור אותה כאלפא, הוא לא יותר מסופר אפונים עבורי. הנורות האדומות, אם לא שמתם לב, כבר מבזיקות בעוצמה מעירה, מחייבות אותי לעצור. מרקיונה, לעומת זאת, לא עוצר באדום.
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, מערכת אוטו, יצרנית קרייזלר 300 (צילם: תומר פדר)
למחרת במשרד אני מסתובב מתוח. מרגיש שאני נושא עמי סוד נורא. אני כבר מבין מה קרה כאן. בשנה הבאה תציג מזראטי את רכב הפנאי שלה, הלבנטה, הוא יישב על פלטפורמה של ג'יפ. כן, כן. זה לא סוד. אתמול בשעות הלילה הקטנות, בתוך השוואת של נתונים ותמונות, הבנתי שהלבנטה לא תהיה המזארטי הראשונה שמשתמשת בפלטפורמה אמריקנית. אני אוסף את חברי המערכת ומספר להם את הסוד הנורא. קשה לקבל בשורות כאלה. אני שוטח את הטענות שלי ואת מה שהוביל אותי להבין שהגיבלי החדשה יושבת על פלטפורמת הקרייזלר 300. מבטים חסרי אמון מקיפים אותי. אל תבינו לא נכון, הקרייזלר 300 היא מכונית מצוינת. אבל המוח שלי לא מסוגל לקבל את זה שפלטפורמה שנבנתה במקור לג'ו הממוצע, תישא עלייה את סמל האצולה האיטלקית. מישהו מקליד את שמות שתי המכוניות אצל גוגל יודע-כל. אחרי שבלילה העברתי כמה שעות בעבודת נמלים בכדי לגלות ולהוכיח על איזה בסיס נסמכת הגיבלי, שתי שניות מול המחשב והתשובה חיובית ברורה. קלה להשגה וקשה לעיכול. כאילו באה להוכיח לי, שוב, באיזה מציאות אנחנו חיים.
