7:30 הננסית הלבנה שבחנייה עונה לשלט בהבהוב – אות פתיחה לאחד הימים הפחות מתאימים למבחן דרכים. יום חורפי של חודש ינואר, בו נצטרך לרוץ בין הטיפות ולברוח מהגשם – לא קל כאשר עורקי תנועה ראשיים נסגרים וישובים הופכים לוונציה מזרח-תיכונית או אלטרנטיבה לסנט מוריץ. ועל רקע אפוקליפטי זה התייצבו למבחן מכוניות קטנות עם חשיבות גדולה.
קיה פיקנטו, להיט מכירות והמיני הנבחרת שלנו, ומולה
סיאט מי (Mii), שיחד עם אחותה,
סקודה סיטיגו, מייצגת כניסה ראשונה ואגרסיבית של קבוצת פולקסווגן לתחום המיני בארץ.
עד לפני 3 שנים רוב תושבי הארץ כלל לא ידעו שמכוניות המיני קיימות. הישראלים, כך אמרה האקסיומה, לא אוהבים קטנות. אבל הישראלים אוהבים מחיר קטן, ועם תג של 60,000 (וקצת) שקלים, מכוניות המיני נראו לפתע כחלום שהתגשם. שתי המכוניות שלנו, ביחד, עולות כמו משפחתית אחת.
גם האירופאים לא ממש נהרו בעבר אחר מכוניות מיני, כי למעט פיאט אף יצרנית לא הצליחה ליצור קטנה זולה. מי שעזרו לשינוי התמונה היו טויוטה ו-PSA, שפיתחו קטנה בסיסית וזולה באמת. ניכר שבפולקסווגן למדו היטב את תהליכי החיסכון היפנים כשבאו ליצור את האפ!, הסיטיגו והמי.
7:33 אני מתניע את המי ומופתע כמה קרה יכולה תל אביב להיות. מד הטמפרטורה מציין 7 מעלות (אנחנו עוד נתגעגע לזה – המערכת)!
משלב לראשון בתיבה המדויקת, משחרר מצמד ומופתע מהנדנוד הקל לפנים-אחור. זו לא הקשיחות הצפויה מגרמנייה – אפילו אם היא בכלל ספרדייה שמיוצרת בסלובקיה.
צילום: תומר פדר בין הרמזורים הרדומים של הצפון הישן וה(ר)טוב, אני מנסה להיזכר בהיסטוריית הקטנות המעניינת של שני המותגים. ל
קיה, בימיה העצמאיים, הייתה פרייד שהתבססה על מאזדה 121 נושנה, וכשהגיעה אלינו בשנות ה-90', כבר נתפסה כקטנה זולה ובסיסית. תחת שלטון יונדאי הוצגה הפיקנטו הראשונה שהתבססה על אטוס אך לא הגיעה לארץ.
באופן משעשע, ל
סיאט היו מכוניות מיני הרבה לפני פולקסווגן. כיאה לחברה שהחלה כמפעל של פיאט, היא ייצרה ננסיות רבות וכאשר נפטרו ממנה האיטלקים היא מכרה את המרביאה, למעשה פנדה עם שינויים קוסמטיים. בעידן פולקסווגן היא הציגה את הארוסה, תאומה ללופו שהתבססה על הפולו ולא הייתה מספיק זולה. כאשר הלופו הוחלפה בפוקס (עוד קטנה על בסיס הפולו והפעם מברזיל), סיאט נותרה מחוץ למשחק. אבל כאשר הקונצרן החליט שהוא הולך לשחק בגדול על הקטנה, הוא נתן אותה גם למותגיו העממיים, סקודה וסיאט.
8:15 כיכר העירייה. בתיאום מושלם הפיקנטו האדומה מופיעה במראה ואנחנו מנצלים הפוגה בגשם, כדי להדליק סיגריה (אריאל) ולהציץ במכוניות. הפיקנטו נראית יותר כמיניוואן קטן, נאה יותר מאחור ובעלת דופן מפוסלת, אבל החזית גבוהה מדי ופחות סקסית.
למי פרופורציות ברורות של מיני – יותר שתי קופסאות מאשר מונובוקס. היא רחבה יותר ונראית כזו. אבל הקווים ה"קשים" ונטולי הפיסול, והקורה האחורית הרחבה, מתאימים יותר לפולקסווגן מאשר לסיאט. בניגוד לפילוסופיה הרגילה שלהם, הפעם הסתפקו הגרמנים בהחלפת שבכה ופנסים כדי לעבור לספרד. ככה זה כשצריך לחסוך – ולכן האפ! נאה יותר.
צילום: תומר פדר אנחנו יוצאים לחפש תחנת דלק כדי "לאפס" את המיכל במי. זו הדרך לוודא צריכת הדלק – מחשב הדרך נפל כאן קורבן לחיסכון. ובכלל, המי מהווה שיעור בחיסכון, שלא לומר קמצנות, ולכן היא קשה יותר לעיכול מהקוריאנית. סביבת הנהג אמנם מודרנית עם מראה פולקסווגני פוטוגני, והיא נעזרת במושבים עם מבנה ספורטיבי, אבל האבזור דל – מאחור החלונות נפתחים רק לחריץ, אין פתחי מיזוג מרכזיים מתכווננים, אין דיפון לדלתות, אין כיוון מראות חשמלי – או אפילו אפשרות לפתוח את חלון הנוסע מצד הנהג. רוצים לפתוח חלון נוסע? תתכופפו. נכון, זה עשוי באופן ססגוני וצעיר, אבל החוסרים האלה מורגשים.
9:00 העיר מוכת הסערה מלקקת את הפצעים ורבים כנראה העדיפו להישאר בבית, אחרת קשה להבין איך אנחנו מסתובבים במרכז ללא פקקים.
אני עובר לפיקנטו ומגלה סביבת נהג הרבה יותר שגרתית לטובה. יש תפעול חשמלי עם מלוא המתגים לחלונות ולמראות. פתאום העובדה שניתן לפתוח חלונות אחוריים כבר לא ברורה מאליה, וכך גם דיפון הפלסטיק המלא בדלתות.
9.30 ממשיכים לכיוון הים ודוושת מצמד חופשייה ולא הדרגתית מפתיעה אותי בפיקנטו ממש כמו התגובה למצערת ביציאה מהרמזור. בניגוד לנתוני ההאצה ל-100 קמ"ש (13.2 מול 14.2 שניות) והכוח (75 כ"ס מול 69) הפיקנטו מרגישה כאן חדה ונמרצת מהמי, וגם צליל המנוע בתחום הרגוע נעים יותר. בהמשך נבין שמדובר בהילוך ראשון קצר יותר שמסייע למכונית להגיב בזריזות בעיר.
אנחנו מגיעים לדיזינגוף ומוצאים סוף סוף פקק, שנגמר בפנייה ימינה לפרישמן.
10:00 התנועה העירונית מדגישה את התחושה שבמי אני יושב נמוך מדי ולא יכול להגביה את המושב (עוד חיסכון). בפיקנטו המושב מתכוונן לגובה ומאפשר לסגל תנוחה נוחה יותר, שמביאה ראות עדיפה ומשתלבת ברדיוס סיבוב קטן יותר. אריאל נהנה מהפיקנטו דווקא בגלל שהוא יכול להנמיך את המושב...
צילום: תומר פדר אנחנו בנמל יפו, חנייה חופשית, וחוץ מכמה דייגים, המתחם נראה נטוש. עד שגיא יגיע והקפה יתחמם, אנחנו מתפללים שהגלים הגבוהים לא יפרצו לחנייה שנראית כאילו ביקר בה הוריקן.
זה הזמן לרשימת מצאי בטיחותית קטנה. במי אומנם יש רק 4 כריות לעומת ה-6 שבפיקנטו, אבל הן מתפקדות כ-6 בזכות כרית צד גדולה. עובדה שציוני הריסוק שלהן כמעט זהים. אבל המי מנצחת בזכות מערכת שיודעת לבלום עצמאית כדי למנוע תאונות חזית-אחור במהירות עירונית.
11:00 גיא מגיע היישר לבדיקת מרחב, הוא הרי נולד למכוניות האלה... אם הוא ייכנס, כולם כבר יסתדרו.
והתוצאות? מאחור המרחב לרגליים עדיף במי אך לראש קצת יותר מקום בפיקנטו. למרות פער של 4 ס"מ בבסיס הגלגלים, מרחב הרגליים בקוריאנית קטן רק במעט, אבל בסיס המושב הקדמי נוקשה ופוגע בשוקיים. גם מאחור הקוריאנית נראית נעימה ו"עשויה" יותר עם רצפה שטוחה ואפשרות (תיאורטית) להסיע שלושה (רק שניים בסיאט).
תא המטען במי נראה גדול ושימושי יותר (למרות פער של 50 ליטר בלבד בנתון הרשמי) ואולם הוא גם פשוט יותר והכיסוי לא מתרומם (עוד חיסכון).
11:30 לטובת מבחני הנוחות אריאל וגיא מתיישבים מלפנים, מה שחושף פרט מעניין. בגלל המידות, ובשל הדיפון הפשוט והדקיק, סיאט מי מרגישה רחבה משמעותית מהפיקנטו ובכלל.
12:00 אנחנו ממשיכים דרך הטיילת של בת ים שנראית נטושה, והגלים הגבוהים יוצרים תמונה סוריאליסטית. הגשם חוזר. המכונית מהמוצא הגרמני מעט רכה ונוחה יותר על השיבושים העירוניים. היא סופגת מהמורות קטנות ומסתדרת גם על הגדולות. הקוריאנית נוקשה יותר, אבל גם היא סבירה ועיקר ההבדל הוא ברעש מתלים בולט בפיקנטו שיוצר תחושה פחות נוחה.
צילום: תומר פדר זה הזמן לצאת לאחו ולבדוק כיצד הננסיות מסתדרות שם. יתרון הנוחות הספרדי קצת מתערער. המי סופגת יותר, אבל גם מתנדנדת על גלים ושיבושים גדולים. הפיקנטו מרוסנת יותר, מעבירה יותר שיבושים קטנים ובינוניים, אך עדיפה על הגדולים.
13:00 הגשם מתחזק, המדינה בעוצר, ואנו עולים ללא רגשי נחיתות על 6 דרום בחיפוש אחר חלקה יבשה. ככל שעולים בהילוכים ובסל"ד התחושה במי עדיפה. היא זריזה יותר ובייחוד פחות מתאמצת על הכביש המהיר. חלק מזה קשור לכך שההילוכים הגבוהים בפיקנטו ארוכים יותר ויחד עם מנוע ששמח פחות לטפס, היא דורשת יותר עבודת בורר. המנוע הגרמני שש לטפס בסל"ד וחי שם טוב יותר מאשר למטה.
אני נזכר בימים ש-75 כ"ס הפכו סופרמיני ללוהטת (כמו ה-127 ספורט שהייתה לאביו של אריאל), אבל המי, שמייצרת קצב סביר, אינה מרגישה מהירה במיוחד.
14:00 אנחנו חוטפים משהו לצהריים, מקווים שהגשם ייחלש ומפנים את ההגה מזרחה לאיזור בית גוברין. ההיגוי בפיקנטו מרגיש תחילה כבעל משקל נכון יותר, אך אחרי שמתרגלים למשקל הקל מדי במי מגלים שם משהו יותר זורם. אבל במבול המתחזק זו דווקא הפיקנטו שנוסכת יותר ביטחון, כנראה בגלל ריסון תנודות מרכב עדיף (הן בקו האורך והן לצדדים).
16:30 הכבישים המטפסים לכיוון ירושלים נפתחים, הקשת המושלמת ביותר מגיחה וזו הזדמנות טובה לסיים את הצד הדינאמי בעלייה. כאן מוכיחה המי שוב שכשמותחים את המנוע ונעזרים בהילוכים, היא מהירה יותר משמעותית. וכשמדובר במכוניות איטיות יחסית זה מהותי. אבל לא רק המי – גם הפקקים שבדרך לבירה מעלים הילוך ואנו בורחים לתל אביב.
צילום: תומר פדר חוזרים לעיר הגדולה, מתפללים שלא יהיו פקקים ועוצרים לתדלוק כדי לאפס שוב את המיכל במי. הספרות נעות ואנחנו במתח. מי תנצח? הכבוד נופל לידי סיאט עם 14.6 ק"מ לליטר – תוצאה נאה בהתחשב ביום הקשה וטובה מה-13.1 של הפיקנטו.
19:00 קפה וסיגריה אחרונים, גיא כבר במבחן אחר ואני ואריאל שוב מסתבכים בדרך להכרעה; סיאט מי מרגישה מעט עדיפה בפרטים הבסיסיים אבל היא בסיסית מדי. לקיה פיקנטו חבילה מפתה יותר אבל האם בגלל אבזור נבחר בה? אלא שזה לא רק אבזור עשיר בהרבה ואחריות מרשימה (3+4 שנים לעומת שנתיים). הפיקנטו נעימה יותר בפרטים הקטנים וברוב הזמן (נסיעה עירונית) לא ממש נחותה.
וזה אפילו מסובך יותר!
לטעמינו הפיקנטו תתאים יותר לרוב הקהל – זה שמחפש מכונית זולה אבל רגילה, פרקטית ורב-שימושית שאינה קשה לעיכול או דורשת ויתורים. סיאט מי, גם בגלל תדמית המותג והקונצרן, וגם בגלל האבזור שדורש פשרות, מסתמנת כבחירה עדיפה לצעירים במשפחה שמחפשים משהו יותר אופנתי ונמרץ. ולהם נמליץ לרכוש את גרסת 3 הדלתות ולחסוך 2,000 שקלים.
