"בלי פיאט, רק אבארט.
500 אבארט", נוזף בי בפעם השלישית אנטוניו לָבָטֶה, מנהל הפעילות העסקית בחברת אבארט. והתעקשות סמנטית זו מספרת היטב את כל הסיפור –
פיאט 500 אבארט החדשה (לעזאזל, עשיתי את זה שוב) ממוצבת כדגם נפרד לחלוטין בליין הדגמים של פיאט, ובישראל אפילו נמכרת דרך אולם תצוגה ורשת סוכנים נפרדת.
את אנטוניו אני פוגש במטה אבארט בטורינו, שלא רק בוהק מניקיון, אלא גם נראה כמו סדנה עילית לבניית מכוניות מירוץ. בהתאם, משקיעה הסדנה רבות בספורט מוטורי לבניית המותג – אבארט אחראית לגרסאות המירוץ של הפונטו וה-500 – וברור לחלוטין כי חלק לא-מבוטל מהידע והניסיון הזה עובר גם למוצר שמקבלים הלקוחות הפרטיים.
נדבך נוסף לכך מתקבל מהזמן שהוקדש באבארט לתכנון הגרסה הספורטיבית ל-500 – כשנה וחצי ארוכות של תכנון. במפתיע, החלו המהנדסים משלד בלבד ולא ממכונית מוגמרת, כך שהגרסה הזאת – סליחה, הדגם הזה – נבנה כמעט מאפס על ידי חברה שמתמחה בספורט-מוטורי ומנסה להשיב את תהילת העבר שלה. וכשמחברים את זה עם העיצוב שובה הלב, מתקבל מתכון מאוד מעורר תיאבון.
זו הקטנה גדולה תהיה
מה שבטוח כבר מהרגע הראשון במחיצתה הוא שפיאט עשו עבודה טובה מאוד בשחזור רוח ה-500 המקורית – וזה חלחל היטב גם לגרסת אבארט הנבחנת כאן. תוספות העיצוב כאן הן בדיוק במידה הנכונה – פגוש קדמי עמוק יותר עם פנסי ערפל מובנים, פגוש אחורי המעוטר בצמד פתחי מפלט ופתחי אוורור לבלמים, חצאיות מורחבות שמעליהן צבוע הפס האדום והמוכר של אבארט, חישוקים מגודלים ונאים מאוד, ספוילר קטן באחורי הגג ועושר רב של סמלי אבארט – ללא אף סמל פיאט לתצוגה.
צילום: תומר פדר
בהילוך רביעי עולים מד המהירות והסל"ד יחד בסנכרון מושלם
בפנים השובבות נמשכת. מאפייני העיצוב והנדסת האנוש של ה-500 נשמרים כולם, אך מתווסף אליהם טאצ' ספורטיבי עדין בדמות דוושות אלומיניום וערב-רב של פריטי עיצוב שנתפרו במיוחד, תרתי משמע, עבור הגרסה הזו: הגה שטוח תחתית, כיסוי לוח מחוונים, ידית הילוכים, בלם-יד ומושבים ספורטיביים, שכולם עטויי עור שחור עם תפרים אדומים. חבל רק שהאווירה נפגמת מאיכות הפלסטיקה הבסיסית ומתנוחת הנהיגה הלא-ספורטיבית בעליל – פועל יוצא של ההתבססות על פלטפורמת פיאט פנדה. הישיבה הגבוהה והצפופה עשויה להציק לרבים, במיוחד מכיוון שמשום תנוחה לא ניתן לראות את כל לוח השעונים מבעד להגה השמנמן. לפחות המושבים הספורטיביים תומכים מצוין בגוף, אם כי גם הם עשויים לעייף את הנהג והנוסע בנסיעה ארוכה.
לוח המחוונים עצמו הוא עיגול יחיד אשר במרכזו צג מידע הנעטף על ידי מחוון הסל"ד (הנעטף בתורו על ידי מד המהירות) – ובנהיגה ספורטיבית התוצאה אינה קריאה במיוחד. כדי לפתור זאת הוסיפו בפיאט מד לחץ גדישה שבמרכזו נורית המסמנת מתי מומלץ להעלות הילוך (Shift light). מד הלחץ והנורית מושפעים (כמו גם מערכת ניהול המנוע ומשקל ההגה) מלחיצה על מתג ה-SPORT שבמרכז הקונסולה. כאשר עושים כן לחץ הגדישה מטפס והמומנט המרבי עולה כתוצאה ל-21 קג"מ ב-3000 סל"ד.
אל המנוע המחוזק (1.4 ל' טורבו המספק 135 כ"ס ב-5500 סל"ד), המתלים המוקשחים, הצמיגים הרחבים והבלמים המחוזקים, מצטרפת מערכת נוספת המופעלת בלחיצת כפתור. ה-TTC היא "בקרת העברת מומנט" המתפקדת כסוג של דיפרנציאל מוגבל-החלקה אלקטרוני ופועלת באמצעות מערכת ה-ESP. המערכת אמורה לשפר את העברת הכוח לגלגל הקדמי האוחז יותר (כלומר החיצוני לפנייה), באמצעות בלימה עדינה של הגלגל הקדמי פנימי – כלומר הקטנת תת-היגוי ושיפור יכולת היציאה מהפנייה. נשמע מבטיח.
עקיצת העקרב
ה-500 אבארט מתעוררת בנביחה הראויה להבטחה, והיא מתריעה מיד על האופי הספורטיבי שלה בקפיצות מהירות וחובטות על פני כביש משובשים. המתלים כאן לא רק קשיחים אלא גם קצרים מאוד, והמכונית "יושבת" מאוד נמוך על צמיגי הפירלי P-Zero שעוטפים את חישוקי ה-17 אינץ' האופציונאליים. ככל שהמהירות עולה הספיגה משתפרת (אבל רק קצת) – ומופרעת בעיקר מרעשי רוח ובתי גלגלים מוגזמים. בעצם, עוד רעש עשוי להציק – המנוע מסתובב בטורים גבוהים במהירות שיוט, בעיקר בגלל שימוש בחמישה הילוכים (קצרצרים) בלבד.
צילום: תומר פדר
מנוע ה-1.4 ליטר טורבו של פיאט לאחר שנעקץ על ידי עקרב
מצד שני, באותם כבישים מפותלים העולים במעלה הרי הדולומיטים, הילוכים קצרים הם בדיוק מה שהרופא רשם, ושם גילתה לנו האבארט את אופייה האמיתי. עם כפתורי "ספורט" ו-TTC לחוצים, היא מרגישה יותר נמרצת ומתמסרת לפקודות הנהג. המנוע מקבל תוספת מומנט מורגשת וממהר לעלות בסל"ד בכל הילוך (למעט האחרון), תוך כדי יצירת דחף מעורר בין 3,000 סל"ד ועד מעל ל-6,000, על סף מנתק ההצתה. חבל רק שידית ההילוכים (הממוקמת נפלא) מעט צמיגית, ארוכת מהלך ודורשת התאכזרות למוט בכדי להעביר הילוכים במהירות. מהלך הדוושות הארוך-מאוד מפריע לזה אף הוא, וההגה המדויק והמהיר-לתפעול מאכזב בהעדר מוחלט של פידבק מהגלגלים. כמו הגה חשמלי מצוי הוא קל במהירות נמוכה ומתקשח עם עליית המהירות, אבל רק במצב "ספורט" הוא באמת כבד מספיק בכדי להשרות ביטחון במהירות גבוהה.
הבלמים עושים עבודתם טוב יותר, אולם מה שהכי מרשים ברכב הקטנטן הזה היא היכולת לשמור על יציבות גבוהה בפניות מהירות, יחד עם זריזות חותכת בסיבובים הדוקים. המילה שמתארת בצורה הטובה ביותר את התנהגות ה-500 אבארט היא "ניטראליות" – וזה נאמר לזכותה אך גם לחובתה. האחיזה מצוינת, והיא נכנעת לתת-היגוי רק בשילוב של פניות הדוקות ועומס גבוה-מאוד (או אספלט חלק מאוד). הצד הפחות מהנה של הסיפור הוא שגם הזנב מאוד נטוע ואוחז (אפילו מדי – רק פרובוקציות מוגזמות עם ההגה והדוושות יוציאו אותו להחלקה), וכשזה כבר קורה נכנסת לפעולה מערכת בקרת היציבות הבלתי-מתנתקת ומחזירה את המכונית לדרך הישר. זה מחייב סגנון נהיגה יותר מדויק ומסלולי, פחות אגרסיבי וראוותני, אך לא מוציא את הרוח מהמפרשים שלך. כי יכולת הפניה המיידית, החיבור הבלתי-אמצעי לשלדה והגסות הבסיסית שלה, הופכים אפילו נהיגה מבוקרת-מדי למהנה למדי.
ועם כל זאת, עדיין יש בהתנהגותה מן האכזבה – היא אוחזת מדי, ניטרלית מדי, בטוחה מדי. קשה קצת להאמין שזה ייאמר על מכונית שנראית כך, אבל חסר לה עוד קצת פלפל...
באיטליה התנהג כאיטלקי
בהפסקת הצילומים על ראש ההר אני לוקח את הזמן ומביט עליה, מרוצה.
פעמים מעטות הוט-האצ' ספורטיבית קונה אותי רק באמצעות מבט, וזו עשתה זאת מהשנייה הראשונה. והיא כל-כך מיוחדת, כל-כך משעשעת ומזמינה, שאני סולח לה על כך שאינה מכונת-נהיגה מהוקצעת אלא קטנה-חמה עם פנים יפות.
צילום: תומר פדר
מושבי עור מהממים ומרשימים משל מכוניות יקרות בהרבה
ואז, באותו הרגע, עוצרת לידנו פיאט 500 דיזל וקופצת ממנה משפחה מחויכת. הילדים מקיפים בפליאה את האבארט שלנו והבעל מבקש באיטלקית שוטפת לראות אותה מבפנים. או בעצם זה מה שחשבנו שהוא ביקש, כי כשסימנו לו שהוא מוזמן להיכנס הוא פשוט הניע את המכונית ויצא לסיבוב קצר. כשהוא חזר לנקודת התצפית, עם חיוך אפילו יותר גדול על פרצופו, הוא סוף סוף אמר שתי מילים שכולנו הבנו: "פיקולו פרארי".
