במהלך חמש עשרה השנים האחרונות עברה סצנת נהיגת השטח בישראל שדרוג רציני. פעם, רק מעטים באמת ידעו כיצד לנהוג בשטח. זו היתה תורה סודית שהועברה בדרך כלל בצורה אישית רק אם אתה פקח של רש"ט, יוצא סיירת מטכ"ל או נהג טיולי ג'יפים.
היום, ראו איזה פלא, את שבילי ישראל ממלאים אלפי נהגי שטח מיומנים ובעלי ניסיון שאוחזים במכוניות שטח מכל הסוגים, מכל המינים וחלקם משופרים ברמה שעלולה להצית קנאה אפילו בזקני האאוטבק באוסטרליה.
צעד צה"לי
בלי ציניות, אפשר לומר שתרבות נהיגת השטח בישראל עשתה צעד גדול קדימה. הגורמים לכך רבים ולא נעסוק בהם עכשיו. אבל משקל רב לדחיפה העצומה שקיבלה תרבות השטח הישראלית הגיעה כאשר צה"ל החל להכשיר בצורה מסודרת אלפי חיילי סדיר ומילואים.
ברור מאליו שנהגי ג'יפים בצבא, המובילים לוחמים אל הקרב, חייבים להיות מקצוענים בתחומם, כצפוי מטייסים או צוללנים. אבל מוזר ככל שיהיה, פעם לא חשבו כך בצה"ל ורק יחידות העילית זכו להדרכת נהיגה יסודית.
תתפלאו בוודאי לגלות שרק לפני זמן קצר יחסית – במונחים של ביטחון ישראל – מישהו בפיקוד של צה"ל הבין את המובן מאליו: הצוות יכול להיות הכי מקצוען, עם המפקד שמנווט בול לכל מטרה, אבל אם הרכב לא מצליח להגיע לעמדה, אז אין סיכוי שהמשימה תתבצע.
אחד הצמתים החשובים והפחות מוכרים בתולדות הג'יפאות הישראלית היה בבסיס צבאי במרכז הארץ, כששלושה מילואימניקים הקימו בתחילת שנות ה-90 יחידת הדרכת-נהיגה קטנה לגדוד שלהם. זו היתה התחלה צנועה של יחידה מפוארת שדודו אשבל פיקד עליה בתחילת דרכה, וזאת למרות שלא היה מעולם בעל דרגות קצונה.
עם השנים, הביאה הדרכת נהיגת השטח בצבא ישראלים רבים אל שער הכניסה לעולם נהיגת שטח.
דודו אשבל, היום כמעט בן 60, מתגורר במושב מעלה גמלא שברמת הגולן, נשוי לשי, אב לארבעה וסב לשלוש נכדות ונכד, שעל פי עדותו הם כבר נוהגים על הטרקטור. טוב, לא יכול להיות שהתפוחים הקטנים יפלו רחוק מדי מהעץ...
איש אדמה ולוחם
אחרי שהשתחרר מהצבא עם שאר בני מחזור פברואר 1970 של סיירת צנחנים, עבר דודו לגור ברמת-הגולן והתאהב עד כלות במקום.
דודו מספר: "למרות שאני מתעסק הרבה בהדרכות נהיגה, אני קודם כל חקלאי. זה אורח חיים שלי ותפיסת העולם שלי. יש לי מנגו וקצת תמרים שנמצאים למטה ב'בטיחה' שליד הכינרת. אני גר ברמת הגולן משנת 1968, הייתי עשר שנים חבר קיבוץ מבוא חמה, אחר כך עברתי לגמלא שהיה בהתחלה "מושבוץ" ואחר כך נהפך למושב. הבנתי כאינדיבידואליסט, ששיטת החיים של מושב יותר מתאימה לי מאשר קיבוץ".
דודו פונה לכיוון הנוף ומכריז: "אתה רואה, כל זה היה פעם המרעה שלי. אתה מביא את הכבשים לפה, לנוף על הכינרת, מה הבן-אדם צריך יותר מכך." דודו מצביע לכיוון צפון הכינרת בגאווה ומוסיף: "למטה ממול אפשר לראות את מטע המנגו שלי שנמצא בבטיחה ובמדרסה, ממש על נחל הזאכי. החלקה שלי היא בסוף של כל החלקות החקלאיות וכמו שאשתי שי תמיד אומרת: "בפנסיה נבנה את הבית שלנו שם".
למרות שדודו כמעט בן 60, הוא עדיין נשאר עם אותו להט ועם אותה בלורית ג'ינג'ית, שדורות רבים של נהגים צבאיים הכירו. הוא עדיין עובד עם הצבא כמדריך נהיגה אזרחי ולמרות גילו הוא עדיין עושה שרות מילואים פעיל ביותר (בסיירת הצנחנים הסדירה!). דודו השתתף בכל המלחמות, התעסוקות והמבצעים מאז מלחמת יום כיפור, כולל המלחמה האחרונה בעזה, שם הוא גם נהג במבצעים עבור הסיירת.
לב הציפור של הסופה
דודו מכיר כל סנטימטר ברמת הגולן וכדי למצות את השטח למען כתבה זו, צירפנו גם את הג'יפ רנגלר אנלימיטד, רכב שטח אמיתי ונין ראוי לג'יפ סופה האהוב שחונה אצל דודו בחצר. דודו התיישב ליד ההגה של הרנגלר ואחרי שעזבנו את האספלט, הוא ניווט אותנו לכיוון נחל סמך הסמוך.
אשבל: "יש לי ג'יפ סופה ויש לה שלושה אלמנטים חשובים, שהם מעט יוצאי דופן: אוזניים, לב וציפור. כשאתה מתחיל לדבר עליה היא מקשיבה ושותקת. אם אמרת משהו לא טוב על הסופה, אז היא לוקחת ללב ומתחילה לעשות בעיות. ואז כבר אתה יכול לשמוע את הציפור מצפצפת, פעם מהגיר, פעם מהמנוע, פעם מהדלת, כל יום אתה שומע צפצוף מחלק אחר של האוטו".
"נהגתי הרבה בשטח והיום אני כבר יודע שרכב השטח הטוב ביותר הוא אותו הרכב שייקח אותי לטיול הכי יפה או למקום שאני רוצה להגיע, אין לי העדפה מיוחדת. כפי שציינתי קודם, לסופה יש לב אלי ולכן גם לי יש לב אליה. היא לא הרכב הכי הנוח שיש, אבל היא שלי ולכן גם אני אוהב אותה הכי הרבה. בכל אופן, הייתי שמח לו הסופה היתה יכולה לקבל מהאיכויות שיש לרנגלר מבחינת נוחות ומבחינת עבירות. הרנגלר הוא רכב שטח אמיתי שרואים עליו שנועד לחיות בשטח, לא כמו רכבי שטח מפוארים אחרים, שממש חבל לשרוט את הצבע שלהם".
"תמיד היה לי רכב שטח ולפעמים אפילו רכב חדש שקניתי מהיבואן. כדי לחסוך עצבים בהמשך, היה לי מנהג קבוע בשבוע הראשון שהייתי מקבל את המכונית, לעלות לחלקת המנגו שלי ולהיכנס לשורה הכי צפופה. הייתי שם אטמי אוזניים ונוסע ישר ולא שומע את כל רעשי השריטות. אחר כך, כבר לא היה אכפת לי להישרט בשטח מהצלפת שיחים. זו תחושה משחררת. בגלל יכולות השטח של הרנגלר, לא מתרחשת הרבה דרמה ולכן גם לא מתרחשים שום נזקים."
דודו מתוודה שהוא הלך ללמוד הוראת נהיגה ממלכתית מכיוון שהוא עוסק בהדרכות נהיגה, ומאותה סיבה בדיוק הוא הלך ללמוד גם 'הדרכת טיולים'. בשני המקרים זה בגלל הסקרנות לידע ובעיקר כדי להתמקצע בתחומים שהם בעבורו גם מקצוע, גם תחביב וגם דרך חיים.
הוא מטייל המון, בעיקר במסגרת עבודתו כמדריך נהיגת שטח, כל פעם בחלק אחר של הארץ, משלמים או לא משלמים, הוא מעיד על עצמו שתמיד הוא נהנה בשטח כאילו זה טיול של כיף.
קודם כל ג'פ"ס
דודו מכוון את הרנגלר לכיוון מפגש של נחל סמך עם נחל אל-על. הוא מאד אוהב את המקום וזהו לדעתו אחד המסלולים המדהימים ביותר שאפשר למצוא בארץ, עם המון מעברי מים מעניינים אפילו בשיא הקיץ, עם נוף מרשים של גבעות ומעט אקשן לחובבי הנהיגה.
אנחנו מדברים על הדרכת נהיגה בצבא ודודו נזכר: "בזמנו הכנסתי הנחיה אצלנו בסדרות, שלא משנה על איזה מכונית שטח החייל נוהג ביחידה שלו, קודם כל הוא מתחיל את האימון שלו על ג'פ"ס, שסובל מאד מחוסר כוח, הוא מוגבל מאד במהלך המתלה שלו, מצליב בקלות, ובנוסף, הוא גם חסר מצב Low בתיבת העברה. אחרי שהנהג רכש כבר את הטכניקה עם הג'פ"ס הבעייתי, הוא היה בשל להתחיל באמת לנהוג בשטח ועל כל כלי רכב שהצבא ימצא לנכון שהוא ינהג בו".
"היום המצב בצה"ל קצת השתנה, ולראיה: כשהכנסנו את ההאמרים לצבא, ביקשו ממני להדריך גדוד של נהגות האמרים, כך שהן תהיינה מסוגלות לנהוג היטב בתרגיל בשטח, גם בלילה חשוך ובעזרת מכשירי ראיית לילה. ישבתי עימן חמישה שבועות, אימנתי אותן איך נוהגים בחולות, איך חוצים ערוצים וחריצים בשטח, איך יורדים ירידות ומטפסים מדרגות וכו'. בסופו של דבר, ביום התרגיל הגדול שלמענו הן התאמנו כל כך קשה, כל הבנות עשו בדיוק הפוך ממה שלימדתי אותן ולמרות זאת, כל ההאמרים עברו את המשימה בהצלחה ומבלי שום נזקים. זה רק מראה עד כמה ההאמר הוא סלחן ומתוכנן לעשות הרבה מהעבודה של הנהג."
אחרי סדרה של מכשולים, שאותם צלח הג'יפ בקלות, מציין דודו שכבר יצא לו להדריך נהיגה עם הרנגלר והוא נראה לו שילוב נחמד מאד בין הנכד של הסופה ובין מכונית כביש נוחה ומהירה. הוא מוסיף שרנגלר נוסע נחמד ונעים מאד בשטח, ממש כמו דיפנדר, אבל מצבו על הכביש הוא הרבה יותר טוב.
דודו הוא אדם צנוע ואין לו שום מניירות של גורו, למרות שבהחלט מגיע לו התואר 'המורה שיודע'. אלפי חניכיו במהלך השנים, ואני ביניהם, חייבים רבות לג'ינג'י הנמרץ הזה, על ידע שהוא העביר לנו ושחלחל עמוק פנימה לתמיד. לא פעם התעצבנו וחשבנו שהוא סתם מתעקש, אבל במבחן הזמן מסתבר כמובן שצדק. לא כל דבר שיוצא מהצבא הוא טוב, אבל מה שלמדנו מדודו אשבל היה שיעור לחיים.