"נפט פרץ בשדה חלץ!" בשרו בגדול כותרות העיתונים ב-1955. אחרי שנתיים של חיפושים זה היה קידוח הנפט המוצלח הראשון בישראל והמדינה הצעירה חגגה. שירים נכתבו על האירוע הדרמטי בשדות חוליקאת, והעיתונים הזרימו כותרות ותמונות של קודחים רוחצים בזהב השחור. אבל בסופו של דבר התגלתה הפריצה כזרזיף או אף טפטוף
– משהו כמו 5 חביות ליום שנשאבים מהבאר עד היום. אמנם יש שמועות מרושעות שבכל בוקר מישהו שופך לבאר את הנפט שנשאב יום קודם כדי שיהיה ל"חרגול" מה לאכול. אבל כשאני וה
פורשה קאיין מתייצבים אל מול החרגול העצל (יש כמה כאלה) ברוח החמה והיבשה, יש קסם באוויר ואפשר להתחיל לדמיין איך מרגיש איל נפט בטקסס. והאמת זה מרגיש לא רע...
איך בדיוק הגעתי לחרגולים הדרומיים, בשמש צהריים יוקדת? כמו הרפתקאות רבות אחרות זה החל בשיחת סלופון בה בישר העורך היקר שהקאיין עובר אלי כי הילדה שלו שוב חולה והוא מקורקע ("לא אמרתי לך? ככה זה כשיש ילדים!"). אז למה לעזאזל לא קפצתי משמחה? הרי המפתח שבקצה החוט נושא את הסמל הכי הכי נכון שיש מבחינתי בעולם. סמל שיצר את האגדות המושלמות ובעלות אורך החיים הגדול ביותר בעולם הרכב.
אולי בגלל שגם אני, כמו מיליונים שסוגדים לפורשה בכל העולם, מתקשה עדיין לעכל את הקאיין כבן-חוקי ליצרן האגדי. מרשים ככל שיהיה (והוא אכן כזה) הוא כל כך שונה מכל מה שלמדנו לקבל, לדרוש ולאהוב מפורשה. והקאיין הספציפי שאיתנו בעייתי אפילו יותר. כי בדיוק כמו שלא היה וכנראה לא יהיה נפט בארץ הקודש כך גם לא היה אמור להיות לוגם סולר של פורשה. קברניטי החברה נשבעו על כך בכל הזדמנות בעשורים האחרונים, כולל בהשקת הקאיין. אבל מעט אחרי יובל השישים ליצרן האגדי מתייצב באולם התצוגה הרכב הראשון של פורשה עם מנוע דיזל.
משפחה משפחה
"רק אל תזכירו את ה
טוארג" רומזים המבטים של אנשי פורשה, בארץ ובעולם, אבל איך אפשר שלא להזכיר את האח מבית
פולקסווגן. כי גם אם רבים לא ממש מרוצים מהשיתוף עם היצרן שהפך בינתיים להרבה יותר מקרוב משפחה, צריך לזכור שזו לא הפעם הראשונה שהשניים עובדים ביחד. הרי ה-924 הלא מוערכת הייתה אמורה להיות אודי (שבנתה אותה עבור פורשה), והפכה בסופו של דבר ל-944 ול-968 המאוד מאוד אהובות. ואנחנו לא הולכים לחזור על כך שגם ה-356 התחילה מהחיפושית (ונוותר כרגע על אזכור ה-914).
צילום: תומר פדר
וגם במקרה של הקאיין יש לשיתוף הפעולה צדדים חיוביים. פורשה אמנם נשבעו שלא יהיה קאיין דיזל, או כל לוגם סולר אחר, אבל כאשר מצב השוק והמשברים המתגלגלים שרטטו מחדש את התמונה, לא הייתה להם בעיה ליטול את הדיזל של האח ההוא ובמהירות הבזק לשתול אותו ברכב שלהם. הליכי הפיתוח היו קצרים ביותר ועל השבועות הם יכפרו מן הסתם ביום הכיפורים. הזמנה לכל נדרי בבית הכנסת של קהילת חלב עלי...
המראה
בינתיים, אני עדיין מתקשה להתרגל למראה של הקאיין. הוא תמיד נראה לי מגושם וכבד ממה שפורשה צריכה להיות. הוא נראה קצת יותר טוב אחרי מקצה השיפורים אבל הוא עדיין לא יפה. אני מנסה לנחם את עצמי בעובדה שגם המראה של ה-911 או ה-356 נוצר מהשימושיות והצורך (כמו המיני והפיאט 500 המקוריות) ורק אחרי שנים הפך קלאסי. האם זה יקרה גם לקאיין?
אני נכנס פנימה ורואה שהפנים המוכר מתחיל מעט להזדקן אך עדיין יש לו קסם משלו. למרות שקל לזהות חלקים משותפים עם הטוארג ושהמראה אינו מדהים ביופיו, עדיין רמת האיכות טובה והתחושה יוקרתית. מושבי הספורט הנוחים וגימור הקבלאר, ממש כמו הגג הפנורמי שנפתח תורמים לאווירה. וכרגיל לא ברור מדוע המתגים שעל ההגה כה גדולים או למה יש בלם יד-רגל אמריקני. לוקח גם זמן להתרגל לאובר-כפתוריזצייה של מערכות המתלים, תיבה וההנעה ולתפעול בקרת האקלים. מאידך פיצול האחרונה ל-4 אזורים מצוין.
הסיבה
טוב, הגיע הזמן לעלעול במפרט: 240 כ"ס לפורשה זה לא הרבה, בוודאי לא לאחת ששוקלת כמו שני בוקסטרים. זה אפילו פחות ממה שיש לקאיין V6, בעצם פחות ממה שיש לכל פורשה אחרת במבחר הנוכחי.
אז אני מגשש דרכי למפתח שננעץ משמאל להגה (כדרכה של פורשה ובניגוד לדרך הטבע) ושואל את המצערת מה יש לה לומר. היא מהססת לשבריר שנייה, עד שהמנוע נכנס לתחום האפקטיבי ואז...בום...וואו! זה בפירוש לא הרכב הצמחוני לו ציפיתי. כיאה לדיזל מודרני יש לו גם מומנט כמעט כמו לשני בוקסטרים. למעשה עם 56 קג"מ יש לו אפילו יותר מאשר לקאיין 8V. והמומנט הזה בפירוש עושה את העבודה ודוחף את הקאיין לביצועים מפתיעים (וטובים ממה שרומז הנייר – 8.3 שניות למאה ו-214 קמ"ש מרביים). ביום יום הוא מהיר בהרבה מאשר גרסת ה-6V. מה שיותר מפתיע זה שהרכב מרגיש מהיר מהטוארג עם מנוע דומה למרות שיחידת הכוח מציגה נתונים דומים ויחסי ההעברה כמעט זהים ורק קצרים מעט יותר בפורשה. אני מניח שעיקר ההבדל נובע מאסטרטגיות שונות של ניהול מנוע ותיבה.
צילום: תומר פדר לחיצה על מצב הספורט מכניסה מייד את התיבה, המצערת ומערך המתלים למצב דרוך ומגיב יותר. ההבדל ברור ופוגע מעט יחסית בנוחות. אבל כך או כך כאשר הוא בתנועה שומר הרכב על תחושת אבא ארך רגליים: הוא נינוח מאוד, לא מסגיר את מהירות התנועה האמיתית ויכול די בקלות להכפיל את המהירות החוקית...לפני שהוא עובר לשישי. בייחוד בעיר הוא עלול להגיע מבלי משים למהירויות מופרזות. שימו לב! המנוע עצמו מעודן מאוד רוב הזמן אבל בסל"ד סרק ובתחילת נסיעה (עד 1600 סל"ד בערך) בוקע טרטור לא הולם ולא מלוטש שמלווה בויברציות קלות. צריכת דלק בהחלט סבירה לכלי בגודל כזה כאשר בשיוט הוא יכול בקלות להגיע לקצב של 10.5 ק"מ לליטר ותחת עומס לאזור ה-7.
ספגטי ועפר
הקאיין ממשיך להפתיע כל פעם מחדש בהתנהגות הכל-כך לא אופיינית לרכב שנראה כה גדול וכבד. עם הגה נכון ומדויק ותגובה טובה להפנייתו הקאיין נכנס היטב לפניות וצולח אותן באופן מעורר השתאות. תחת מצערת מלאה הוא מסוגל לייצר אפילו פסיעות מהנות. בהחלט לא משהו שמדמיינים ברכב כה גדול. כנראה בגלל המומנט הרב, ירקוד הישבן באופן מעט מפתיע גם עם הרפיה מהמצערת בפניה.
בזכות מכללי השלדה המצוינים והעבודה הכל-כך מקיפה של המומחים הגרמנים הוא מסוגל לצלוח פניות בקצב של מכונית ספורט קטנה. אמנם הוא אף פעם לא מרגיש קטן ולא עליו נכתבה הקלישאה "מתכווץ בכבישים הנכונים" אבל היכולת הזו, בשילוב עם ריסון תנודות הגוף ויציבות כיוונית מעולה מפתיעה כל פעם מחדש. היא נוסכת בנהג ביטחון גם במהירות אסטרונומית על כבישים גליים.
והניהוג הספורטיבי הזה ממשיך היישר לשבילים המהירים שבין החרגולים של שדה חלץ. אני יודע שרק מעט מהלקוחות ינסו את זה (אני מבין אותם - קשה לרדת מהכביש עם רכב שעולה כ-700,000 שקלים) אבל משחקי הכוח לפנים-אחור פשוט מוצלחים ומאפשרים לצאת להחלקות מדודות. חוויה נהדרת. התשלום המסוים על כך הוא בחוסר הנוחות שלעיתים, על בורות בשבילים, מלווה בנקישות ממערך המתלים. זאת במיוחד כאשר בוחרים במצב גבוה. כזכור קפיצי האוויר (בהם צויד רכב ההדגמה) מאפשרים שינוי מרווח הגחון בין 161 מ"מ ל-271 מ"מ, למרות שהמצבים הריאליים נעים בין 191 מ"מ ל-241. נראה לנו שגם במקרה הזה קפיצי המתכת הרגילים יעשו עבודה טובה יותר. אבל לא רק על שבילים גם בעיר, בייחוד בנסיעה איטית, נוחות הנסיעה אינה מבריקה. הבלמים בעלי יכולת אבל חסרים את אותה נשיכה מפורסמת של פורשה ודורשים לחיצה הגונה.
עצם העניין
הקאיין הוא מאותם כלים שקיומם קשה לנו ממש כמו עצם שנעוצה בעומק הגרון. מצד אחד זה לא מה שרצינו לראות ולקבל מפורשה. חשבנו תמיד שכלי של פורשה צריך להיות יפה וקליל יותר וקשה לנו עם הרעיון ועם התפיסה. מצד שני הממזרים המתוחכמים מזופנהאוזן הצליחו לעבוד באופן כל כך יעיל ומדויק על הכלי הזה עד שקשה שלא להתרשם משלל היכולות שלו. ואנחנו גם מבינים שהסמל שמפריע לנו בהקשר הזה קורץ להרבה אחרים.
אלא שהקאיין הזה מקצין את הקונפליקט, מצד אחד דיזל בפורשה נשמע כמו חילול קודש. מאידך גיסא, לא רק שהיכולת שלו מרשימה ושהמנוע מפתיע: הוא גם מציג חבילה עם תמורה טובה לכסף. וזה לא דבר שקורה כל יום בפורשה. כי גם אם הגרסה המאוד מצוידת שלנו עולה קצת יותר מ-700,000 שקלים הרי שהמחירים מתחילים מאזור ה-590,000 שקלים (קפיצי מתכת) לגרסה ברמת ציוד טובה למדי. וכאשר מוסיפים לחישוב הזה גם את הסמל האגדי שיקרוץ לרבים ברור מדוע מצפים בפורשה ישראל לשיפור במכירות. הם צודקים. ואולי אם יש פורשה עם מנוע דיזל יפרוץ פעם גם נפט משדה חלץ.
