בפינה הכתומה עומד הק.ט.מ שממלא את דפי הכרומו שלפניכם. 199 ק"ג, 98 כ"ס
וזיעת אלופים ספוגה במושבו. בפינה הכפופה, המתנשפת, עם 136 ק"ג, עומד מי
שהיה מעדיף להישאר בבית - אני. תירוצים יש למכביר. בכל יום אחר, לקחת את
האופנוע הגדול והחזק הזה לצילומים בשטח ולהמשיך לעוד יום מבחן למחרת נשמע
מהנה למדי. אבל כשאני נפגש עם פדרברג בבועת הבטון העשנה, אני עייף ומרוט.
לילות ארוכים בלי שינה, בחסות סינוסיטיס אכזרי שתקף אותי, מילא אותי
כדורים ואיים לשלוח את עיני השמאלית אל האדמה, גרמו לי להרגיש כמו סמרטוט.
לא המצב הפיזיולוגי האידיאלי ליום כזה, נכון? הרי ל-200 ק"ג שנופלים עליך
בשטח יש נטייה להשאיר סימן... פדרברג הבטיח נוף ירחי - רק אנחנו והסלעים.
וכשמלך הפוקוס מבטיח הוא מקיים. אז יצאנו לדרך - יהיה כיף...
הוא גדול
הק.ט.מ אדוונצ'ר גדול. כל כך גדול שאני נראה עליו טבעי. מתאים. מסתכל עליו מהצד וחושב "היילקס". לא שיא היופי, גבוה, רחב, ענק. ואז מניפים רגל ומגלים תנוחת ישבה קדומנית למדי, שולטת, זקופה וטבעית. ועכשיו כשאני יושב עליו הוא כבר מרגיש פחות גדול. המושב גבוה - 86 ס"מ מהרצפה - אבל הרוחב לא מוגזם, מיקום הרגליות נוח והגיוני ורק הכידון מרגיש קרוב וצר מדי עבורי. צריך דלק. בשביל לשמור על מימד רוחב סביר ומרכז כובד נמוך, לאדוונצ'ר שני מיכלי דלק צרים וגבוהים משני צדי המנוע עם פתחי תדלוק נפרדים ושתי הזדמנויות להתלכלך בתידלוק. בתוך העיר הק.ט.מ המגודל מתאים לי כמו כפפה ליד. המנוע גמיש וחזק ותנוחת הישיבה הגבוהה עוזרת לשלוט בשדה הקרב העירוני. הכידון עובר בקלות מעל מראות המכוניות בפקק, קוטר הסיבוב מצוין ובכלל ה-990 מרגיש פחות מאיים וגדול, ויותר נוח ונשלט ברגע שעלית עליו. אבל הכלי הזה בנוי למשימות עתירות קמ"ש וקילומטרים ותומר כבר התחיל לתת גז לכיוון ים המלח, אז אני מפנה את ספינת המדבר הזו לכיוון נתיבי איילון - לא לפני שאני בולע עוד שני דקסמול סינוס.
הוא חזק
בואו נדבר קצת על המנוע. עד להצגת האדוונצ'ר ב-2003 (אז עם מנוע 950) ק.ט.מ יצרה רק סינגלים. בדור השני שכאן יש מנוע דו-צילנדרי בתצורת V עם נפח של 999 סמ"ק. מהלך הבוכנות קצר, יש ארבע שסתומים לצילינדר ושני גלי זיזים עליונים. זהו מנוע מודרני וחזק - 98 כ"ס ב-8500 סל"ד ו-9.7 קג"מ ב-6500 סיבובים. אור ירוק במחלף. ראשון. גז. הכלי משוגר קדימה. מי שחשב שמדובר בכלי תיורי ורגוע יבין שהוא טעה ברגע שיסחוט את המצערת "כמו שצריך". הכוח כה זמין, כבר מכ-2500 סל"ד, שבהילוכים הראשונים קל מאוד להניף את הגלגל הקדמי לאוויר. באזור ה-6500 סל"ד מתווסף עוד פרץ כוח לחגיגה, הצליל משתנה והתאוצה מתגברת. כשברקע צליל ווי-טוויני בריא ורייסרי. המושב קצת קשיח למשימות תיור קלאסיות אבל עדיין נוח. מיגון הרוח מצוין גם במהירויות שיגרמו למופז להקריח. טרוניה אחת עולה מול המנוע. הוא חלק ועגול רוב הזמן אך מעל לנקודה המתוקה ב-6500 סל"ד הוא מתחיל לשלוח ויברציות לרחבי האופנוע. ברכיבה קצרה שערכתי במדינה זרה, על אקזמפלר תקין וחדש, הרעד המדובר היה נוכח אך האקורדים שם צרמו פחות.
אבל אמר מי שאמר שהחיים הם לא אפס למאה (או 230). אחרי מעלה אדומים הכביש מתחיל להתפתל ואנחנו איתו. עכשיו כבר ברור לי שקל מאוד לרכב על הק.ט.מ המגודל. מוטת הכידון המבורכת, שילדת סבך הצינורות הקשיחה, המתלים המרסנים. כל אלה עוזרים לי לשמור על מהירויות פנייה שראויות יותר לאופנועי סופר-ספורט מאשר לדו-שימושי גדול. על סלילה טובה או גרועה כאחד, הק.ט.מ שומר על יציבות מעוררת השתאות, מצייר רדיוסים מדויקים וזווית ההטיה הולכת ומתחדדת. צריך מידה מסוימת של החלטיות כדי להכניסו לפניה אבל מאותו הרגע אתה פשוט נמצא בעולם מלהיב של יכולת. ובין פניה לפניה המנוע הזה יורה אותך החוצה, מנגן על הילוכים וסל"ד לתוך העיקול הבאה. מהיר, משרה בטחון, מרשים. הלחץ על העין ירד. קולות פצפוץ בתוך הגולגולת מבשרים על פתיחת הסינוסים. ואני רק מצטער על נשיכה לא מספקת של הבלמים. לאופנוע כבד וחזק במהירויות כאלה דרושה פעולה החלטית יותר. מעבר לכך העוצמה סבירה ולא נרשמה דעיכה. ה-ABS (הנתיק) מתפקד היטב ורק הבלם האחורי לא סיפק רגש ומיהר להינעל.
הוא לשטח?
פדרברג כבר עם העדשה בהכנס. אני מכיר את המבט הזה... הוא מחכה לסדרת צילומים כזו כבר הרבה זמן. כזו שבתחילתה אופנוע מהיר על השביל ובסופה ענן אבק ואופנוע שנח על רוכבו. מתעלם מהאוחז בקנון ומתרכז באופנוע. גלגל 21 אינץ’ מלפנים, כמו שצריך. מרווח גחון סטאטי של 26 ס"מ - מכובד. אבל הצמיגים האלה שנתנו כל כך הרבה ביטחון ואחיזה בכביש עומדים לעשות בדיוק את ההיפך כאן. כאן הם צריכים להתמודד לא רק עם כמעט 100 כ"ס אלה גם עם פודרה, סלעים, חריצים ורוכב עייף על כדורים. תנוחת הישיבה מתאימה לעבודת שטח - אין בעיה לנוע לאורך המושב והאופנוע פחות רחב ממה שנדמה לך. למרות הגודל הוא מרגיש שהוא נגמר לך מתחת לסנטר וקל לחבוק אותו עם הברכיים. עד שאתה פותח גז ומגלה שקשה לייצב את הגוף בעמידה ולא משנה כמה חזק הברכיים לוחצות כנגדו. המתלים מתכווננים במלואם, נמצאים במצב רך יחסית כרגע, וסופגים באופן יעיל את האבנים סלעים וחריצים שאנחנו פוגשים בדרך. המנוע ממשיך להדהים גם כאן. עליה? גז פותר הכול. חריץ לרוחב השביל? גז מניף קדמי והוא מאחורינו. אם רק היו לנו כאן צמיגי קוביות בשרניים... שטח טכני יותר ידרוש ממך הרבה יותר בתור רוכב. טעויות קטנות על סלעים גדולים משאירות צלקות בבשר ובארנק. כאן המשקל, הגודל והכוח משחקים לרעתו ומצריכים רוכב מנוסה עם יד החלטית כדי לשמור על הקצב ועל האופק מאוזן.
מגה-בייק
האדוונצ'ר הוא כלי וורסטילי עם טוויסט. הוא יודע לעשות הכול. אם זה נסיעות עירוניות, טיול ארוך ועמוס מזוודות בשניים, רכיבת כביש ספורטיבית או רכיבת שטח. בכל המשימות האלה הוא פשוט זורח. אבל יש עוד כלים כאלו. העניין עם האדווצ'ר הוא שבכל נסיעה כזו הוא שומר על המדף אריזות אטרף בגדלים שונים ואתה יכול להחליט בכל רגע נתון איזו מנת אדרנלין אתה צריך לצרוך. אבל יותר מהכול הוא יודע לתת לך את ההרגשה שאתה לא חייב לפנות ימינה ברמזור הבא בדרך למשרד. אתה יכול להתעלם מהרמזור, מהמחויבות ומהעולם ולהמשיך איתו כאן ועכשיו, ישר. דוך עד קייפטאון. וזו תכונה שאנחנו ב"שטח" אוהבים מאוד.
