ההודעה לעיתונות לא באמת הפתיעה אותי. כמו כל עניין שמושך תשומת לב ציבורית ומככב בחדשות, כך גם מותם של ילדים שנשכחים ברכב היה צפוי למשוך חברי כנסת פעלתנים. אם כבר, הופתעתי שהצעת חוק בנושא לא הוגשה מוקדם יותר. כי הרי מי שעוסק בנושא שבכותרות – זוכה בכותרות, ואין הרבה דברים שחברי כנסת אוהבים יותר מכותרות.
עושים כותרותאותה הודעה לעיתונות מתייחסת להצעת חוק שהגישו היום (שלישי) חברי הכנסת איציק שמולי (המחנה הציוני) ודוד ביתן (הליכוד), ומטרתה לחייב התקנה של מערכות המתריעות על שכחת ילדים עד גיל 4 ברכבי הוריהם.
שיהיה ברור כבר כאן ועכשיו – התופעה קשה מאוד. מדובר במוות מחריד ומיותר של ילדים רכים, וכהורה ואדם בכלל, מוות של ילדים תמיד מכה בי חזק יותר, עמוק יותר.
צילום: מנהל
אז למה ההודעה לעיתונות הכעיסה אותי?
כי התחושה היא שהיא מגיעה מהמותן, בגישת ה"שלוף" המוכרת והמאלתרת שהשתלטה על החקיקה בכנסת, בעיקר על הצעות החוק הפרטיות, אבל לא רק. גישה זו אומרת שהעיקר הוא לקבל כותרת, וזו אינה מתעניינת לרגע ביישומו של החוק, באכיפתו ובכלל בהפיכתו למציאות. גישה כזו גם מובילה לחוקים שנשמעים טוב, אבל אין מאחוריהם עבודת הכנה ראויה, שמוודאת כי מדובר בחוק חכם, שישיג את המטרה ביעילות – או בכלל. גישה שהולכת וגודשת את ספר החוקים שלנו בחוקים שאף אחד לא מתייחס אליהם, כולל רשויות האכיפה, והופכת את מערכת החוק לצחוק. ובמקרה הזה, גם כנראה תעלה לאזרחי ישראל לא מעט כסף.
בעיות של עובדותהתחושה הזו מתחילה מהאמירות של חברי הכנסת האחראים להצעת החוק ולהגשתה; אחד אומר ש"כל יום שומעים על ילד שנשכח ברכב", השני מצהיר ש"בכל שבוע תינוק מוצא את מותו". בעוד הנתונים – שמצוטטים בהודעה לעיתונות – מדברים על 24 ילדים שמתו עקב שכחה ברכב ב-8 השנים האחרונות. שלושה בשנה. וכדי להכניס נתון זה להקשר הרחב, יצוין כי בישראל חיים למעלה מ-850,000 ילדים עד גיל 4.
צילום: מנהל
כל מוות כזה הוא עולם של כאב למשפחה, ללא ספק – אבל עדיין מדובר במספרים נמוכים מאוד בתמונה הכוללת. לפי נתונים ברשת, בכל שנה נהרגים בישראל כ-120 ילדים עקב תאונות. סעיף השכחה ברכב נמצא הרבה אחרי מוות עקב דריסה בחניה (8 בשנה בממוצע) או טביעה (15 ילדים בשנה).
במילים אחרות - מה גרם לאנשי שדולת הבטיחות של הכנסת להחליט שדווקא הנושא הזה נמצא בראש סדר העדיפויות? ודווקא בו צריך להתערב בחיי האזרחים ולכפות עליהם התקנת מערכות נוספות ברכב? נכון, אתם יודעים מה אני חושב – הכותרות.
יישום: לא פחות מבעייתיגם הצעת החוק מנוסחת בצורה שמשאירה שאלות רבות, כמו ההתייחסות, למשל, לרכב המסיע ילדים בני פחות מארבע "דרך קבע". מה בעצם ההגדרה ל"דרך קבע"? הרי המאפיין של רבים ממקרי שכחת הילדים ברכב הוא שמדובר דווקא במי שבדרך כלל לא מסיע אותם, ולכן שכח שהם ברכב... או שהחוק ידרוש שגם כל הסבים והסבתות, הדודים והדודות שמדי פעם מסיעים את הילדים יחויבו בהתקנת מתקן התרעה אלקטרוני שכזה? והאם חברי הכנסת חשבו על המשמעות של מאות אלפי מכוניות שמתקינים מקומיים יקדחו בהן ויתערבו במערכת החשמל שלהן לטובת התקנת המערכת, העלות הישירה (של ההתקנה) והנגזרת (של התקלות שזה יגרום) – או שכל זה בכלל לא עניין אותם בדרך לכותרת?
צילום: מנהל
ואיך בעצם יאכפו את זה? ידרשו בטסט השנתי לראות ספח תעודות זהות ויבדקו את גיל הילדים? ואלו רק השאלות הראשונות שקופצות לראש לגבי האכיפה של החוק הזה, שאלות שנותנות את התחושה שכמו בהרבה מקרים אחרים, מה שבאמת מעניין חבר כנסת שהגיש הצעת חוק כזו הוא להצטייר כחבר כנסת פעיל, להיכנס לתודעת הציבור בהקשר חיובי – ותו לא. עוד חוק שיהפוך לאות מתה בספר החוקים הישראלי, שכולל הרבה יותר מדי חוקים שאף אחד לא מתכוון לאכוף, ואף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. וחוסר הרצינות הזה מדבק, וגולש גם אל חוקים חשובים ומהותיים. וזה מה שבאמת מכעיס אותי בהצעות חוק שכאלו, יותר מבזבוז כספי הציבור על עצם החקיקה שלהם – הזילות שהם מביאים לכלל החוקים.
בעצם, יהיו כאלו שיתייחסו לחוק הזה ברצינות – מי שמייצרים או מייבאים "מתקן שמטרתו למנוע שכחת פעוט ברכב, ושיש בהימצאותו כדי לסייע באופן משמעותי למימוש מטרה זו". הם בוודאי כבר מחככים ידיים בציפייה לרווחים הקלים שיביא להם חוק כזה, שיוצר עבורם קהל לקוחות שבוי בהיקף עצום. מבחינת היצרנים/יבואנים חוק כזה טוב יותר מזכייה בלוטו.
צילום: מנהל
