קטגוריה: מיני
גרסה: 0.9 ל', טורבו, רובוטית דו-מצמדית
מתחרות בולטות: יונדאי i10, קיה פיקנטו, פיאט 500
לפני 24 שנים חשפה
רנו את הטווינגו המקורית שזכתה לתשואות בזכות עיצוב חדשני (תצורת מונובוקס) שהיה גם פרקטי וגם חמוד, והצליחה להפוך לאייקון אופנתי.
ב-2014 הציגה רנו את הדור השלישי לטווינגו, ומנסה שוב להיות מקורית, הפעם בגזרה ההנדסית - רנו בחרה במבנה יוצא דופן בתחום העממי בכלל והמיני בפרט, עם מנוע והנעה אחוריים, תצורה שהיתה נפוצה מאוד בשנות החמישים (פרינץ, פיאט 500, וכמובן - החיפושית, הן דוגמאות מוכרות), אך מאז פחות או יותר נכחדה.
הידוק הקשר של רנו עם דיימלר - במקרה זה עם חטיבת סמארט שנזקקה לבסיס כזה עבור דגמיה - עודד את התפישה. וכך רנו, שבתחילת שנות השבעים נטשה מבנה זה (האחרונות היו ה-8 וה-10), והפכה לאחת ממובילות המעבר הכללי להנעה קדמית, חוזרת לתצורה הזו.
.JPG)
צילום: מערכת אוטו, יצרן
ועכשיו, שנתיים וחצי לאחר חשיפתה, החליטו אנשי רנו ישראל שהגיע הזמן להחזיר את הטווינגו, שלא נחלה הצלחה מקומית בדור הראשון, ובדור השני כלל לא הגיעה אלינו, לשוק המקומי. זו הסיבה שיצאנו להתרשמות קצרה (מדי) מהמכונית הקטנה באיזור שאנטילי שליד הבירה הצרפתית.
עיצוב ונראותאין ספק שיש בעיצוב הטווינגו משהו חמוד ומיוחד. היא שונה במראה ממכוניות אחרות, בגלל הפרופורציות שמכתיב המבנה המכאני, עם חרטום קצר ובסיס הגלגלים ארוך (249 ס"מ). היא גם נאה מהאחות לבית סמארט, והשילוב עם פסי הקישוט הצבעוניים בהחלט מוסיף. אגב, למרות המראה המיניאטורי והמבנה יוצא הדופן, עם 359 ס"מ, היא אינה קצרה ממכוניות המיני של קבוצת פולקסווגן ופיג'ו-סיטרואן-טויוטה.
.JPG)
צילום: מערכת אוטו, יצרן סביבת הנהג מזכירה, ולא במקרה, את זו שראינו בסמארט, עם הרבה חלקים משותפים. במכונית "שלי" היו מסגרות לבנות לחלקים שונים, החל מפתחי האוורור ועד לחלקים במושבים. זה בהחלט תורם לאווירה השמחה, הגם שהתחושה אינה יוקרתית או עשירה במיוחד. הנדסת האנוש ברורה בסך הכל, גם אם פרטים מסוימים במערך המדיה (העשיר למדי) דורשים הסתגלות, ממש כמו מיקום תפעול בקרת השיוט.
לוקח קצת זמן להתרגל גם לתנוחת הנהיגה המעט מוזרה שכופה הרצפה הגבוהה. המושב נמוך ביחס לרצפה (אך לא ביחס לשמשה) וזה גורם לנהג לשבת רחוק מהדוושות. גם ההגה הבולט יחסית (מתכוון רק לגובה) מעודד זאת. נראה שנהג גבוה יפגע במרחב מאחור יותר מאשר במכוניות אחרות. מאחור גם המרחב לראש אינו גדול והמושבים עצמם קצרים. תא המטען, שנמצא מעל למנוע שמוטה בזווית של 49 מעלות, קטן למדי (180-200 ל').
.JPG)
צילום: מערכת אוטו, יצרן בגרסה שבחנתי נראה שהטווינגו אינה מצטיינת בנוחות, אם כי יש להזכיר כי היה מדובר בנסיעה קצרה אפילו ביחס להשקות. עם חישוקי "16 היא קיפצה בצורה מורגשת מדי על כל שיבוש ובייחוד על הגדולים. היא גם אינה שקטה כאשר רעשי הכביש והמתלים בולטים וכך גם רעשי הרוח (יתכן שזה בגלל הגג הנפתח).
למרות המבנה והדיבורים על כיף, נראה שרנו העדיפו בטיחות על פני הנאה כשניגשו לכיול השלדה. בין האשמים גם ההגה הארוך, עם ארבעה סיבובים מנעילה לנעילה ותחושה מוזרה, בייחוד במרכז. המכונית אינה מגיבה באופן נמרץ להפניה (כמו שהיינו מצפים מננסית כזו), ומצד שני, קוטר הסיבוב בעיר - 8.6 מ' - מרשים, אפילו ביחס לקטגוריה.
הבלמים חסרו פרוגרסיביות ונעו בין תגובה נרפית לחזקה מדי.
צילום: מערכת אוטו, יצרן מנוע ה-0.9 ליטר טורבו המוכר, שעבר לפי רנו שינויים רבים כדי להתאימו להתקנה מאחור, מייצר 90 כ"ס ומשודך לתיבה דו-מצמדית (שישה הילוכים). נתוני הביצועים טובים למדי עם האצה למאה ב-10.8 ש' ו-165 קמ"ש מרביים. ההתרשמות בנהיגה הקצרה היתה שהמנוע מעט רדום בתחילת הדרך, ומורגשת השהיה במסירת הכח, אבל אחרי כן הביצועים טובים והטווינגו מעניקה תחושה זריזה ביחס לפלח. היא קצת רועשת תחת עומס, מייצרת צליל שונה מהמקובל, אבל הסך הכל נעים.
משימה לא פשוטה אין ספק שהטווינגו מיוחדת. גם בנסיעה קצרה ברור שמדובר במכונית עם אופי שונה משל חברותיה לקטגוריה, כאשר לזכותה עומד גם מנוע חזק וכושר תמרון מעולה. אבל היא חסרה את הגיבוש ההיקפי של המיני המובילות, ויש לה מגרעות בולטות.
היבואן מצהיר על פניה לקהל האופנתי, ולכן המבחן האמיתי יהיה כשנראה
באיזו תצורה תגיע המכונית לארץ. לצרפתים שפע אפשרויות להתאמה אישית, ויכולת היבואן לתפור מראה וחבילה אופנתיים חשובה.
גם המחיר חשוב. ברור שהטווינגו תהיה זולה מהפורפור, אבל היא חייבת להיות באיזור המחיר של המתחרות המבוססות יותר - בין אם הקוריאניות השימושיות או הפיאט 500 המתקתקה - כדי למשוך קהל. תחום הקטנות רגיש למחיר שיכריע אם בגלגול הזה תצליח הטווינגו לזכות בנוכחות על כבישי הארץ.
.JPG)
צילום: מערכת אוטו, יצרן
