פתאום קרה משהו טיפשי במיוחד, דבר שמעולם לא עשיתי ברכיבה על אופנוע.
עצמתי עיניים.
זה אירע לשנייה או שתיים, אולי שלוש. על הגולגולת נחה קסדת השלושת-רבעי הישנה שיוצאת מהארון לאירועי אופנועי קסטום מיוחדים כאלו, שאיפשרה לרוח להצליף בפנים, באוזן ניגנה מוסיקת קאנטרי אמריקנית, בעכוז ויברץ בעדינות מנוע ה- Vטווין הגדול ובאף ריחות של שדה שרק נקצר. התמכרתי לעונג הקיטשי-ממש, כשעל הפרצוף התפזר חיוך של דביל שיודע שהוא דביל, כזה שחושב שהוא נמצא איפשהו בערבות וירג'יניה.
ואז פקחתי עיניים, וגיליתי שאני ליד בית שמש.
צילום: רונן טופלברג, דני קושמרו, אווה
הגדרה, מהות, הופעהיש משהו מטופש, בְּהַגדָרָה, בַּיְצוּר שנקרא "קרוזר/קסטום אמריקאי". הבעיה המרכזית איתו היא שכמעט כל חתיכת ברזל וניקל שהותקנה בו נבחנת רק לפי "אם זה נראה טוב". נדמה שבכל פרמטר שאפשר לכמת, הם פחות טובים – הם לא מהירים, לא נוחים במיוחד, מתקשים בהשכבות, כבדים וארוכים, מתעבים טכנולוגיות – ואעצור כאן, לפני שעדר של חבר'ה עם מעילי עור, ניטים ופראנז'ים בשחור ינהם לי באגזוזים פתוחים מתחת לבית. כן, כן, אני יודע שיש כאן סוג של התנשאות, שלא לומר טיפשות ממש – כי הרי מיליוני אמריקנים לא יכולים לטעות. מאידך, רצוי להטיל ספק במשפט האחרון, בעיקר אחרי הנשיא שבחרו להם.
ובכל זאתהאינדיאן הוא אופנוע יפה, בעיקר בצביעה הכפולה של הסקאוט ה"גדול", ויש לו אפקט הגעה בוטה לקראת רמזור ובהופעה לבית קפה. בַּתחושה, הכל בו מוצק מאוד; במקומות שבאופנועים אחרים יש פלסטיק, כאן יהיה ברזל, ואם משעמם אפשר לפתוח במשחק של ספירת הלוגו "אינדיאן" שיש על הכלי – על המושב, על הצמיג, על שני הצילינדרים – וכנראה שאחרי תקופה מסויימת, גם בקעקוע שעל זרועו של הרוכב.
צילום: רונן טופלברג, דני קושמרו, אווה אינדיאן סקאוט סיקסטי
זה מרכיב את משקפי השמש, מעיל העור הישן ואת הדבר החשוב ביותר שצריך על אופנוע כזה – מבט-קשוח-מאדר-פאקר – ועולה על הסקאוט, "כמעט אופנוע הכניסה" של המותג (סקאוט סיקסטי, עם מנוע 1.0 ליטר, קטן ממנו). כדי לפתוח סוויץ' – לפי המסורת של דת הקאסטומים – צריך לתקוע את המפתח בצד, בין הצילינדרים, ומשם מזיזים את המפתח לצד הכידון כדי לנעול/לשחרר אותו, שתי פעולות במקום אחת באופנוע רגיל. וזה גם מביך מאוד – כמו שקרה למישהו שאני מכיר – לצאת לדרך כשהכידון עדיין נעול. למרבה המזל זה לא נגמר באופן מביך עוד יותר, בהשתטחות על האספלט.
ההתנעה חכמה – שאומרת שכל מה שצריך הוא לחיצה קלה על המתג והוא ממשיך משם, ואז מתעורר המנוע. הצליל נעים ובריטוני, לא מוגזם אבל מאוד נוכח, כזה שגרם להאט במנהרות או לחפש מגרשי חנייה תת קרקעיים, סתם כדי לתת קצת וורום-וורום. מושב הרוכב נוח ויעיל כשזה האחורי סמלי למדי, בלי שום נקודת אחיזה למורכבת. לכן, עם המומנט הרב ויכולת התאוצה הבחורה חייבת להחזיק בך – מה שמזכיר תמונה תמונה מפורסמת של רוכב קאסטום אמריקני מזוקן שעל גב הטי שירט השחורה שלו היה רשום If you can read this the bitch fell off, ופארדון מיי אינגליש, כן?
גם לאינדיאן יש V טויון (הוצג שנתיים לפני זה של הארלי) – ופעם צריך לחקור לעומק איך קרה שלאמריקה הגדולה לא הגיעה הבשורה שיש עוד כמה תצורות של מנועים – אבל ה-V הגדול הזה לא גורם לסתימות השיניים שלך לנשור ולא מערפל ראייה. זו יחידת כח מודרנית, עם הזרקת דלק, שזוכרת להזכיר לך בכל זמן הרכיבה שיש לה שני צילינדרים גדולים בזווית חדה – אבל כל זאת לא בלי להתעלל בך. יש משהו מאוד זורם ונינוח במנועים של אינדיאן, וגם אם יהיו כמה מעריצי הארלי שיאמרו שהם עדינים מדי, אני אהבתי מאוד.
צילום: רונן טופלברג, דני קושמרו, אווהאינדיאן סקאוט
עוד מרכיביםהמתלים של הסקאוט הם נטולי אלקטרוניקה, ומאחור יש שני בולמים, לא מונושוק; אחד בצד ימין והשני בצד שמאל, כמו פעם – יש לכם בעיה עם זה? המתלים האלו עובדים טוב כל עוד הכביש טוב, אבל לקראת שבר אספלט כדאי להכין את הישבן. בכביש המעוקל הניהוג, כצפוי, קצת כבד, ואם מגזימים בזווית ההטיה הגששים שברגלית יתריעו בצליל אזהרה של שיוף באספלט, כזה שתמיד מעלה חיוך, ובכל זאת – אם מורידים קצב האופנוע הזה יודע לגרום לך ליהנות גם בנס הרים, והעובדה שיש לו שלדת אלומיניום מוצקה ומודרנית מסייעת לכך, ומונעת טלטולים מביכים מהסוג שנוצר לעיתים תחת מאמץ בכלים השייכים לקטגוריה הזו.
המושב נמוך מ-א-ו-ד, ותנוחת הרכיבה היא קסטומית עם רגליים שלוחות קדימה – שלוחות מדי לטעמי – ונוח יותר כשיש מדרסים במקום רגלית ואז מי שמעוניין בכך יכול להזיז את הרגל אחורה. חשוב לומר שזה דיון תיאורטי, משום שכל דבר כמעט באופנועים מהסוג הזה רצוי ומומלץ לשינוי ולהתאמה אישית.
ברכיבה בעיר, המראות בדיוק בגובה אלו של המכוניות, ומה שעוד עלול להקשות על ההתניידות הוא החום שעולה מהמנוע באוגוסט-גוש-דני טיפוסי. במקביל, צריך להזהיר את המורכבת מאחור מהמפלט שרק מחכה להטביע חותם של כווייה על רגל שעליה חצאית. לוח המחוונים הוא בעצם מחוון עגול ואנלוגי שיש בו צג דיגטילי קטן שמראה סל"ד או חום מנוע, והמתג שמשמש להחלפת הנתונים הוא זה שבדרך כלל משמש להבהוב אור דרך. קצת מבלבל, אבל מתרגלים.
צילום: רונן טופלברג, דני קושמרו, אווה
מה שמשעשע במד המהירות הוא שהספרות של 140, 160 והלאה, הולכות ונהיות קטנות וקרובות זו לזו על הצג, כאילו אומרות לרוכב: "אפשר להגיע פה ל-180 אבל מה אתה צריך את זה. תרגיע, היכנס ל'וייב'".
הסקאוט הקטן רזה בעשרה קילוגרמים מאחיו הגדול, יש לו 22 כ"ס פחות ורק 5 הילוכים – אבל ברכיבה זה לא באמת משנה. הבחירה בין שני הסקאוטים תעשה בגלל העיצוב, הכיס ובעיקר – על ידי הלב. אלו אופנועים שמוכרים לך "סטייט אוף מיינד", שאחרי רכיבה עליהם אתה חוזר רגוע יותר, סוג של קתררזיס, אבל עם מנוע.
אופנוע לשלווה, לעת משבראלו כלים שהם גרסה מודרנית ומעודכנת למסורת הקסטום, והם כל כך יפים שנדמה שגם האישה לא תתנגד שתקנה לעצמך אחד, למשברון ארבעים או לקריזיס חמישים. הם ידידותיים ונעימים מאוד, קלים לרכיבה, ויכולים לספק הרבה אושר.
רק זיכרו להשאיר את העיניים פתוחות.
אינדיאן סקאוט (סקאוט סיקסטי)מנוע V טווין, אורכי, 1133 סמ"ק (983 סמ"ק), הזרקת דלק, קירור נוזל הספק/סל"ד 100 כ"ס/– (78 כ"ס/–), מומנט/סל"ד 9.9 קג"מ/6000 (9 קג"מ/ 5,800 סל"ד), הילוכים 6 (5), בסיס גלגלים 1562 מ"מ, צמיג קדמי 130/90-16, צמיג אחורי 150/80-16, גובה מושב 643 מ"מ מיכל דלק 12.5 ליטר, משקל יבש 238 ק"ג, מחיר 102,000-106,000 שקלים, לפי הצביעה (86,000 שקלים)
צילום: רונן טופלברג, דני קושמרו, אווה 
