אנחנו בדרך לירושלים ואל מעבר לה במיצובישי אאוטלנדר PHEV. המכונית גומעת את הכביש במהירות גבוהה למדי, וכל "רעש המנוע" הוא שריקה קלה של מנוע חשמלי; לאחרונה אני מחבב יותר ויותר את ה"אין רעש" של ההנעה החשמלית.
אתם יכולים לנסוע לכביש ירושלים־יריחו דרך כביש מספר 1, ולפני הכניסה לעיר לעקוב אחר השילוט לים המלח. אני מעדיף לצאת מכביש 1 ימינה ל־443 (מודיעין רעות), ביציאה הראשונה אחרי מחלף לוד־פתח תקווה (כביש 40). למה 443 ולא 1? התשובה לא חד משמעית, אני חושש מהפקקים בכניסה לירושלים ומעדיף את הנוף של 443. אך אם נוח לכם יותר עם כביש 1, המשיכו בו. כך או כך הפרש הזמנים אינו גדול. שתי הדרכים נפגשות, בתחילת דרך בגין, ומשם ממשיכים מזרחה לפי השילוט לכיוון יריחו ים המלח.
הפנייה השנייה שמאלה אחרי אזור התעשייה של מעלה אדומים (הראשונה, כביש 437 תחזיר אתכם מערבה) — היא לכביש 458, המוביל לכפר אדומים ולכביש אלון. לשם אנחנו נוסעים ושם ננהג.
צילום: מערכת אוטו
הגעתם לישוב אלון (מימינכם), צאו שמאלה מהכביש לכיוון המצוק, רדו לסיור רגלי קצר וצפו בנוף מרהיב של ואדי קלט.
שימו לב! הכביש עתיר פניות חדות, שממש מזמינות החלקות זנב, אך הוא חלק מאוד!! חושו אותו לפני שאתם מנתקים מערכות בקרת יציבות ומתחילים להחיש את הקצב.
הביטו שמאלה, רואים את הכביש המתפתל? אני עומד לקחת אתכם ישר אליו. היכנסו למכונית והדקו חגורות. חזרו לכביש והמשיכו ישר. הירידה מתחילה, גם הכיף. הכביש כאן פחות חלק אבל צר מאוד. אני מעדיף כאן מכונית קטנה עם הנעה אחורית. הכוח לא כל כך חשוב כי הפניות החדות לאורכו לא באמת מאפשרות לפתח מהירות. אנחנו על מכונית כפולת הנעה ומנוע הבנזין דלק הצטרף כבר לשני המנועים החשמליים; הנסיעה על חשמל בלבד אפשרית למרחק של 50 ק"מ. המיצובישי גדול על הכביש הזה אך אני מכיר אותו היטב ויודע היכן אפשר להאיץ והיכן (בחלקו הגדול) לא. מייד אחרי הירידה תראו את השלט המפנה לעין מבוע. זהו מעיין יפה, וניתן לטבול בו בכיף. בשבתות הוא עמוס אך לא בימי חול. כדאי להשאיר את המכונית בכניסה ולרדת בדרך קצרה למעיין. המקום מזמין גם לפיקניק.
אם לא אכלתם, צאו והמשיכו בכביש אלון. ההמשך מהיר יותר ומפותל פחות, אך שימו לב, אני מכיר נהגים ממש מעולים שאיבדו כאן מכוניות ספורטיביות נחשבות. אתם, ממש כמוני, עדיין לא ברמה של סבסטיאן פטל, וכביש זה אינו מיועד לנהיגה מאוד מהירה.
ובזאת סיימתי להיות סבתא שלי.
הכביש ממשיך עד מעלה מכמש, אבל אני נוהג לנסוע עד לשביל המוביל למחנה מג"ב, לבצע פניית פרסה ולחזור. אגב, יש בכביש נקודות תצפית יפות על ירושלים. שווה.
צילום: מערכת אוטו
צאו חזרה לכביש 1 — כן, זה עדיין, ועד צומת בית הערבה, אותו כביש מספר 1 — פנו חזרה שמאלה לכיוון ים המלח. הכניסה הבאה מסומנת בשלט "מצפה יריחו וואדי קלט". צאו מהכביש ופנו שוב שמאלה לוואדי קלט, סנט ג'ורג'. גם כאן כדאי לשים לב, יש סיכוי טוב שמולכם ייסע אוטובוס תיירים גדול. סעו עד לסוף הכביש ושם תפגשו תושבים מקומיים המוכרים מזכרות, שתייה וכולי. מכאן תוכלו להמשיך לשני כיוונים; רגלית למעלה, למצפה על המנזר והוואדי; רגלית או על גב חמור למטה, אל המנזר והוואדי.
היות והגענו כבר אחרי שעת הביקור, עלינו רגלית (פחות מ־5 דקות הליכה) למצפה. זה לא מרהיב כמו פטרה למשל, אבל זה יפה מאוד וקרוב להפליא לירושלים. מי שלא היה שם עד היום, ישמח מאוד שנסע. זאת הבטחה. למרות הימים הארוכים של חודש יוני, החלטנו להמשיך לאזורים אחרים של ים המלח ביום אחר ועלינו חזרה לירושלים.
תחנה שלישית, מתחם התחנה, סטיישן 9
מתחם התחנה בירושלים, בין משכנות שאננים והמושבה הגרמנית, הוא אזור חדש ומרענן בנוף הירושלמי. המתחם נבנה במקורו על־ידי העות'מנים ב־1892, והיה תחנת הקצה של קו יפו־ירושלים (משנות החמישים מת"א). הרכבת האחרונה יצאה מהתחנה ב־1998, וב־2012 נפתח המתחם כאזור קניות ובילויים.
צילום: מערכת אוטו במתחם בחרנו במסעדת סטיישן 9 — מסעדה תאילנדית־אסיאתית, המשלבת את טעמי המזרח הרחוק עם דגש על המטבח התאילנדי, אך גם זה הסיני, היפני והוייטנאמי. זו מסעדה כשרה (קל יותר להכשיר מסעדות מזרח אסיאתיות, כי חלב ומוצריו אינם בתפריט), ולכן היא גם סגורה בשבתות.
האווירה במסעדה נעימה. ישנם שולחנות המוצבים בחוץ ושני אולמות פנימיים. המטבח פתוח כך שהסועדים בראשון מבין האולמות יכולים לראות את תהליך הכנת המזון. אני אוהב מטבחים פתוחים, כי הם מחייבים את המבשלים להיגיינה מקסימלית. את פנינו קיבלה מלצרית חביבה שזה עתה השתחררה מהצבא ושמה יובל. שאלנו להמלצתה, כי חלק מהמנות לא היו מוכרות לנו.
למנות ראשונות קיבלנו קונכיית חסה (55 שקלים); עלה חסה ממולא בדגים וירקות מוקפצות, שתי יחידות במנה. מגלגלים אותה בידיים ואוכלים. נחמד, טעים למדי, לא מפיל מהרגליים. המשכנו בשני סלטים אסיאתיים. הסלט הווייטנאמי (50 שקלים), התגלה כסלט ירקות עם רוטב מתקתק וטעים. בת זוגי לארוחה ואני לא השתגענו, כי שנינו לא משתגעים על מתוק. לידו הגיע סלט פפאיה (50 שקלים), אחד מסימני ההיכר של המטבח התאילנדי. לצד גזר החתוך לרצועות ארוכות ודקות, מוצאים בו פפאיה ירוקה החתוכה באותו אופן, בתיבול של רוטב דגים, סוכר, ג'ינג'ר, ליים פלפל חריף ועוד. כל הירקות נכתשים ברוטב ובוטנים קלויים וקלופים משלימים את החגיגה. המנה הייתה מצוינת, לא פחות. אמנם שנינו יכולנו לספוג עוד חריפות, אולם בהזמנה דווקא ביקשנו להקל בה.
אחרי מנות אלו הגיעו לשולחן מנת צ'זה בקר (75 שקלים) המגיעה אלינו מהמטבח הסיני. זו מנה של חצילים עם בקר ואורז, ברוטב מתקתק. אני מכיר היטב את המנה ממסעדות אחרות בתל אביב; זו של סטיישן הייתה חד משמעית הטובה שביניהן, וגם סמדר אהבה את המנה. לידה הגיעה מנת קאנג פאו (80 שקלים), בשר עוף בקארי אדום וירקות. כאן המנה אכזבה. חסר לה הטעם האופייני לקארי ולא הייתה בה כל חריפות. הבענו את אכזבתנו וקיבלנו על חשבון הבית מנת באן.
צילום: מערכת אוטו
באן היא לחמנייה מאודה, עם טעם לא דומיננטי ומילוי כלשהו; כאן המילוי היה בשר אונטריב בקר, מבושל שעות ארוכות ומפורק לחוטים, עם רוטב איולי חריף. מנה יוצאת מהכלל, ששווה בעצמה נסיעה. ככה זה, לפעמים המנות המקיימות ביותר, נחבאות תחת שמות שאינם מבטיחים דבר.
יש לי הערה על אחד מהטרנדים שהשתלטו על מסעדות ישראל. סודה מגיעה בבקבוקים קטנים בעוד הבקבוקים הגדולים נושאים איזה שם איטלקי מפוצץ ומחיר מופקע (כאן 24 שקלים). אני אישית מעדיף סודה ישראלית מבעבעת כיאות, על שם נוצץ עם גיזוז קל. הגיע הזמן שמסעדות בארץ תכנסנה למלאי שלהם בקבוקי סודה גדולים ויאפשרו לנו ללגום את המוגז יותר במקום את היקר יותר. יין שבלי (54 שקלים לכוס) היה מעולה, אם כי אף הוא יקר.
אווירה ורוח של ערב
סה"כ המסעדה טובה ושורה בה אווירה נעימה. אני מניח שבלילה נעים יותר לשבת דווקא בשולחנות החיצוניים. ניכרת הייתה העובדה שהשף מכיר היטב את רזי המטבח התאילנדי, ולכן הופתענו שדווקא מנת הקארי לא צלחה בידו. עם זאת, ולמרות הנחה כללית של 20% בשעות הצהרים, היא עדיין יקרה, בעיקר בארוחת צהרים בה לא מעט מסעדות שף יקרות מציעות תפריט מוזל משמעותית.
צילום: מערכת אוטו 
