לפני שנתיים בדיוק, באוקטובר 2019, יצאתי לאירוע ההצגה של פורד מוסטנג מאך E החשמלי — רכב פנאי מרשים המזכיר בעיצובו את המכונית המיתולוגית. הרכב עדיין לא היה בגרסת ייצור, לכן הנהיגה בו הסתכמה במעין סיבוב קצר מסביב לבלוק. ובכל זאת, המוסטנג הציג פוטנציאל מרשים. באותה נסיעה זכיתי גם ליום נהיגה עם פורד מוסטנג שלבי GT500 — חוויה רב־חושית שהעניקה מכונית שרירים אמריקאית שזכתה לאיכות ניהוג אירופאית. הטוב שבישן מתח את שריריו מול הטכנולוגיה החדשה, כאילו להסביר לנו להיכן צריכה הצעירה החצופה לשאוף.

חזרתי לארץ ותכננתי את יציאתי הבאה בשליחות אוטו לתחילת חודש מרץ: סיקור של תערוכת הרכב של ז'נבה לצדו של אלי שאולי, המלך הבלתי־מוכתר של עיתונאי התערוכות.



ואז הגיע אורח בלתי מוזמן, הווירוס קוביד 19, זה שגרם למגפת הקורונה והכניס את העולם כולו לטרלול כזה, שעד היום, שנתיים מאוחר יותר, הוא לא יצא ממנו. השמיים נסגרו, התערוכה בוטלה ויחד אתה כל ההשקות שבדרך; סליחה, אך עבורי, השקה בזום — ללא נהיגה — אינה השקה.

ולמה פתחתי דווקא בזה? כי אני שמח לבשר לכם שלפני יומיים חזרתי מההשקה הראשונה בה השתתפתי מזה שנתיים. סוף סוף, עברתי שוב את הרוטינה המעייפת אליה כל כך התגעגעתי. קמתי בשעות הקטנות של הלילה, עברתי ביקורת מתישה שכללה הצגת דרכון, אישור רישום בגרמניה, בירור מדויק באיזה מלון אשהה, הצגת התג הירוק. ואז יצאתי מהשדה ונתתי בגז. אופס, בדוושת התאוצה, לא בגז.

כן, למרות הקורונה, עולם הרכב לא שקט על שמריו. הילד החדש בשכונה, המנוע החשמלי, המשיך להתקדם וממש כמו הקוביד, המשיך להדביק עוד ועוד יצרנים, עוד ועוד מותגים.

1649808
צילום: יצרן

הביטו למשל על השוק שלנו, הישראלי. זהו שוק קטן, מבודד על־ידי ארצות לא ידידותיות, בעל תשתית לא מספקת — בעיקר לרכב חשמלי... ובכל זאת, לישראל עלתה תוך כדי הקורונה טסלה החשמלית, לשמחתו של קהל אוהדיה שהתבסס כאן הרבה לפני שאיילון מאסק חשב בכלל לפתוח שלוחה בישראל. האוהדים התנפלו על אתר המכירות של טסלה מייד כשזה נפתח, פתחו את התמונות של המכוניות, שלפו כרטיסי אשראי וקנו במספרים מפתיעים. יום אחרי שהאתר עלה, אזל המלאי הראשון. טסלה עקפה בקלילות את MG הוותיקה ממנה והפכה למכונית החשמלית הנמכרת ביותר בישראל (4700 מכוניות עד סוף ספטמבר). MG, אגב, עדיין מחזיק בתואר רכב הפנאי החשמלי הנמכר בישראל.

אבל טסלה לא לבד. עוד ועוד שחקנים נכנסו לזירת החשמל, עוד ועוד מהם הגיעו לישראל. מסין לבדה הגיעו חצי תריסר מותגים, כל אחד מהם עם מספר דגמים. גם היצרנים המוכרים התעוררו; אופל, יונדאי, סיטרואן, סקודה, פיאט, קיה הציגו בישראל מכוניות חשמליות בתקופת הקורונה.

בגזרת מותגי היוקרה שלחה מרצדס לכאן נציגים מרשימים כדי שיתמודדו בזירה המקומית עם יגואר ואודי שכבר התנחלו בה, וולוו העלתה את המתח כאשר הוסיפה ושלחה גרסה חשמלית לדגם פנאי שלה המפגין נוכחות בשוק היוקרה המקומי. פורשה העלתה לארץ מכונית שתוכננה מאלף ועד תו להיות חשמלית. ב.מ.וו כאילו נותרה קצת מאחור, לאחר שרק לאחרונה הציגה את iX3, גרסה חשמלית של רכב הפנאי X3 ועל פלטפורמה לא־ייעודית.

1642868
צילום: תומר פדר

זה עומד להשתנות בקרוב. בהשקה אליה נסעתי, ראשונה אחרי שנתיים של בצורת, הוצגו שני דגמים חשמליים של ב.מ.וו "על מלא", שתוכננו להיות כאלה מהיסוד. הדגם האחד הוא iX, רכב פנאי גדול בממדים של X5; הדגם השני הוא i4, בממדים ובעיצוב של סדרה 4 גראן קופה, בהשוואה ל־iX דק גזרה.

היה מה לראות ויש לי בהחלט על מה לספר. אבל, לא אקלקל בספוילרים את הציפייה לכתבות האלה שיפורסמו בקרוב (אגב, המכוניות מעולות), ולא אכתוב כאן את הסיפור של המכוניות האלה, אבל כן אתייחס להשקה.

זו הייתה השקה מעוטת אנשים, בערך חצי מהמשתתפים בהשקה כזאת בתקופה שלפני פרוץ המגיפה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שבכל מכונית היה רק נהג אחד; מגבלות מרחק, אתם יודעים. בכל מסעדה אליה נכנסתי, נבדק התו הירוק והיו גרמנים שהופתעו כשראו שחוסנתי בשלוש מנות חיסון. "אני לא הספקתי לקבל את המנה השנייה", אמר לי גרמני באחת המסעדות — ומיד הגדלתי את המרחק בין שנינו. ההשקה עלתה ממינכן ונעה לעבר אוסטריה לכיוון מלון ממנו נשקף נוף מדהים, ממש ליד קן הנשרים — וילת הקיט של מישהו בשם אדולף היטלר ימ"ש.

1649515
צילום: ב.מ.וו

אולי בשל השנתיים בהן לא נהגתי בחו"ל, שמתי לב לדברים שבפעמים קודמות לא זכו לתשומת מיוחדת על־ידי. כך, למשל, הכבישים הבן־עירוניים — ואני לא מדבר על האוטובאנים המפורסמים ואף לא על דרכים העוברות באזורים בנויים.

בעוד שבאוטובאנים המהירות מוגבלת רק בקטעים בהם יש בעיות — כגון תיקונים בכביש, או נקודות יציאה מהכביש וכניסה אליו, הרי בכבישים האזוריים והמקומיים, אלה הסלולים בין עיירות וכפרים, המהירות המותרת היא 100 קמ"ש. שימו לב, מדובר בכבישים עם מסלול אחד ושני נתיבים נגדיים, שלעיתים מטפסים על הרים בעיקולים רצופים, חדים ומהירים ובחלקם עיוורים לחלוטין. דמו לכם את כביש סדום ערד — רק צר בהרבה ממנו וכמעט ללא שוליים — או את דרך אלון או העלייה למבוא חמא. בכבישים כאלו בגרמניה, לפחות בבוואריה בה נהגתי הפעם, המהירות המותרת היא מאה קמ"ש!!

ואם זה עדיין לא מפחיד או לפחות מפתיע אתכם, אוסיף שלאורך כל הכבישים מסומן במרכזם קו מקווקו; כן, מה שאתם קוראים. למעט אולי בעיקולי "סיכת ראש", בהן אף המהירות מוגבלת, אין למצוא בכבישים האלה פס הפרדה רצוף, אפילו בזכוכית מגדלת...

1636594
צילום: ב.מ.וו

מה בעצם אומרים הגרמנים לנהגיהם? אנחנו מגבילים את המהירות המותרת בכביש למאה קמ"ש; זה מהיר מדי? סע לאט יותר, כי אתה אחראי לבטיחותך שלך, של הנוסעים במכוניתך ושל הנהגים האחרים בכביש. והם מוסיפים: אנחנו מסמנים פס הפרדה, כדי שתדעו איפה הגבול בין הנתיבים ומרכז הכביש; אתם תחליטו מתי יש לכם ראות מספקת לעקוף.

חבל שכאן מסמנים כבישים באופן כזה הגורם לנהגים לפעמים להתפוצץ מכעס — פס לבן רצוף, למרות הראות הטובה; ברגע בו הוא הופך הפס למקווקו, אין שדה ראייה מספק לעקיפה. מי שלא נתקל בכבישים כאלו — שיצביע.

הבנתם? אלה לא רק האוטובאנים שיש שם; בגרמניה יש גם כבישים צרים ומפותלים המסומנים נכון — לנהגים שלמדו לנהוג כמו שצריך.
בקרוב אצלנו.

ואולי, כדאי שנתחיל בשר לבטיחות בדרכים במשרה מלאה, או לפחות, סגן שר?   
danny@auto.co.il