באיטלקית הכל נשמע יפה, ומתנגן באופן קסום גם כשמדובר במושגים שגרתיים. כחובבי רכב אנחנו מכירים זאת היטב: הרי קוואטרופורטה (מזראטי) זה בעצם ארבע דלתות, הרי הסוד באלפא היא בסך הכל דרום, ולוצ'ה זה מהירות, צינ'קוואצ'נטו היא 500.
גם היעד שהוצב בוויז, צ'ינקווה טרה (Cinque Terre) משמעותו חמישה כפרים, והוא מתאר היטב את האזור. חמישה כפרים קטנטנים עם אוכלוסייה של 7000 איש הנמצאים על צלע ההר מעל הים התיכון לא הרחק מלה ספציה. בקצה המערבי נמצא מונטרוסו ובמזרחי ריומג'ורה כשבניהם (מהמזרח) מנרולה, קורניליה וורנצה. האזור שהיה כמעט מנותק היה לתיירותי בשנות השבעים, הוכרז כאתר מורשת של אונסקו בסוף שנות התשעים וצבר פופולאריות אדירה. ב-2023 הגיעו לכאן יותר משלושה מיליון תיירים.
בין הכפרים ניתן לנוע ברגל בשבילים מרהיבים שחלקם עשויים לאתגר וברכבת יעילה כשבין תחנה לתחנה דקות ספורות. צריך לקחת בחשבון שבגלל מבנה הכפרים, שלרוב נושקים לים עם מעגן זעיר, גם בדרך הקלה תמיד צריך לצעוד ולטפס אל התחנה או ממנה.
צילום: אלי שאולי
ההמלצה הגורפת היא לא להגיע בעונת התיירות העמוסה לעייפה, כלומר בחודשי הקיץ, ובכל מקרה לא עם רכב אלא עם רכבת ובעונה ניתן גם עם סירות. הכבישים צרים, החניות בכניסה לכפרים מועטות וצפופות והכבישים בכפרים מיועדים רק לתושבים.
טוב, ברור שלא התאפקנו בעניין המכונית, אבל כן בחרנו ברכב קטן, בחירה שכמעט תמיד נכונה באיטליה. לכן גם בחרנו ללון במונטרוסו שהוא הגדול בין הכפרים. הוא קצת פחות דרמטי במראה אך כאן יש יותר סיכוי למצוא מלון, ובמקרה שלנו וילה סטנו המומלצת שיש בה חניה קטנה שבאמת ממוקמת לצידה ולא בקצה הכפר. כאן גם סיכוי למצוא מסעדה פתוחה בשעות מאוחרות יותר. התחזית הסגרירית אמרה שבסוף השבוע בו הגענו לא הייתה צפויה צפיפות, עוד הימור שלקחנו למרות ההמלצה שלא להגיע בעונה הגשומה. מזג האוויר יכול כאן להיות סוער.
צילום: אלי שאולי
הי הג'יפ
כשהאיש של יורפקאר בשדה התעופה מלפנסה, שליד מילאנו הפקיד בידי מפתחות של לנצ'יה אפסילון שמחתי. ברור היה לי שזה הדגם החדש. אנחנו מדברים על לנצ'יה בחיוך, מהרהרים בנוסטלגיה באוטובינקי שהייתה לנו בשנות התשעים, עד שבחניה אני פוגש בדור הישן שמבוסס על ה-500. "חשבתי שהפסיקו לייצר אותו מזמן" אני ממלמל לזוגתי. גיחה קצרה לוויקיפדיה אומרת שהוא חודש ב-2021 ויוצר עד 2024.
מבחינתה לא חשוב מה חשבתי אלא היכן צג המדיה ושקעי ה-USB שיסייעו להפעיל את הוויז במסע שייכנס לתוך הלילה. חזרתי למשרדים עם מבט נבוך, מתבייש בכך שחובב איטלקיות שכמוני יבקש להחליף את הלנצ'יה. אחרי דקות ספורות חזרתי מחייך עם מפתחות של מי שבימינו היה לקרוב משפחה – ג'יפ אוונג'ר חדש לגמרי ו...ידני. חיה שנראית כמו חיזיון תעתועים בארצנו אך כאן תתגלה כרלוונטית, כעת עם צג נורמלי ושקעים. אפשר להירגע ולצאת.
צילום: אלי שאולי
וויז דיווח על 3.5 שעות נסיעה בגלל עבודות בכבישים המהירים. הכיוון הכללי הוא A7, הכביש המהיר לג'נובה ואז לכיוון לה ספציה. מהיציאה לכיוון לבנטו, ועד מונטרוסו אלה כבר כבישים צרים, איטיים ומפותלים. הם מזכירים למה איטליה אוהבת מכוניות קטנות ומדוע, למרות שזה מלחיץ לפעמים, אנחנו אוהבים לנהוג שם. לקראת 21:00 אנחנו מגיעים לכפר, מגיעים לחניית המלון ולמצוא גם מסעדה פתוחה אחרונה. גם הכפר התוסס באזור אינו ביטוי לחיי לילה סוערים.
היופי
ג'יפ אוונג'ר נראה טוב. זה הוצג ב-2022, ובולט בזכות שילוב העיצוב המזוהה של המותג האייקוני – רק בקטן. איכשהו גם בגרסה הבסיסית זה נראה מצוין, ועל הרקע האיטלקי אפילו נכון יותר ומתאים בממדיו. ממדי הכבישים בריוויירה האיטלקית כאילו ןנסלל לפיאט 600 מ-1955 ולא לרכב שחולק בסיס עם 600 מודל 2023 (במחשבה שנייה, זו המכונית ההיא שנועדה לכבישים ההם).
ועוד לא הגענו לחניונים ובפרט לזה שנפגוש בדרך חזור במלון במילאנו. כאשר נאמר לי שכדאי שהרכב יהיה קטן ונמוך מ-160 ס"מ לא שיערתי עד כמה זה מדוד. בירידה אני חש שתיכף אגלח את הגג, בעוד השיפועים החדים והמעבר להתיישרות גורמים לחשוש לפגוש.
הממדים של אוונג'ר – בסיס גלגלים של 256 ס"מ, אורך של 408 ס"מ, רוחב של 178 ס"מ וגובה 153 ס"מ – תפורים לאזור ולאתרים.
נכנסים
כבר בירידה למדרחוב שחוצה את מונטרוסו לכיוון החוף (היחיד באזור שיכול לשמש לרחצה) אפשר להתרשם כמה יופי יש בכפרים הזעירים עם בתי הדייגים הקטנים והצבעוניים והסמטאות הצרות, הקירות המתקלפים הפוגשים בגלי הים, רעש המים שבוקע מניקוז מי הגשמים מתחת למדרכה.
גם בגרסה הבסיסית של אוונג'ר סביבת הנהג משלבת קווים מקוריים ויפים שמקושרים למותג וכוללים תאורת פנים מושכת גם אם קצת משתקפת בחושך. רוב משטחי הפלסטיק קשיחים אבל נראים טוב; אחרי הכל זהו רכב קטן ולא מאוד יקר. פריטים רבים, כולל לחצנים ופקדים על ההגה הנאה, מוכרים מהאחיות הצרפתיות.
צילום: אלי שאולי
קצת מעצבן שמערכות מסוימות מגיבות באיטיות, ובייחוד מדובר בהתנעה ובכיבוי. כל התנעה דורשת לחיצה ארוכה ולא תמיד התהליך ברור, וזה מטריד כאשר רוצים לצאת באופן מיידי לדרך, בייחוד כאשר הצד הנשי במשפחה לא תמיד מגלה סבלנות. זה נכון גם בדימום המנוע שדורש לחיצה ארוכה. גם מערך המולטימדיה מעט איטי וכך התגובה לשינויים במצבי הניהוג. ב-A7, שיורדת לכיוון ג'נובה ושופעת מנהרות, הצג מגיב בהחלפת תאורת מחוונים לכזו המתאימה לחושך – וביציאה נדרש זמן רב מדי כדי לחזור למצב 'יום'; קצת מטריד כשנעים במהירות ומנסים לא לפספס יציאות.
תצוגת אפל קארפלי, הסיבה שהגענו לאוונג'ר, טובה אך מעברים ממנה לפרטים אחרים עלולים לדרוש לא מעט לחיצות, זאת גם אם יש מספר קיצורי דרך שימושיים מתחת לצג, וטוב שתפעול המיזוג חיצוני. צליל האיתות המקורי, שמנסה לשלב בין תוף בס למה שמכונה "רים שוט" (מכה על מסגרת התוף) נשמע מטופש ויכול בנסיעה איטית לעצבן.
צילום: אלי שאולי
תנוחת נהיגה טובה וגבוהה, יוצרת תחושה שהרכב גדול ממה שהוא וכי הוא אינו מגושם. מושב הנהג נוח אך חבל שאין כיוון קושי מסעד. מושב הנוסע מעט נמוך ולא מתכוון לגובה. מאחור מושבים נוחים ומרחב הולם לרכב קטן.
תא המטען אינו נראה גדול אך המבנה פרקטי. איכשהו נראה שניתן למקם את הרצפה במצב נמוך יותר אבל אנחנו לא הצלחנו. ועדיחן (עם 380 ליטר) לא הייתה בעיה לדחוק מטען של שלושה לסופ"ש קצר וחורפי.
מטיילים
את הטיול בצ'ינקווה טרה ניתן לערוך בשפע דרכים. ניתן לנוע ברכבות ולטעום מרוב הכפרים ביום אחד (או לוותר על אחד או שניים). הכפרים דומים ובכל זאת לכל אחד הייחוד שלו. ורנצה ומנרולה פוטוגניים ביותר ורבים יוותרו על קורניליה המבודד שדורש עלייה ארוכה במדרגות. זה מסוג האזורים שאפשר להישאר בהם זמן קצר או ארוך, תלוי כמה רוצים לבלות עם קפה או אפרול שפריץ בברים הציוריים החבויים במעגן או על צלע ההר.
צילום: אלי שאולי
אם מתכוננים לנוע ברכבות ולעצור ברוב הכפרים, נראה שישתלם לרכוש כרטיס יומי לפי מספר הנסיעות והמחיר באותה תקופה. זה יכול להיות משולב עם כניסה לשבילי ההליכה שברוב השנה דורשים תשלום, ובחלק מהמלונות מוכרים כרטיסים מוזלים. יש לבדוק את מצב השבילים כי בגלל מזג האוויר ומפולות אבנים הם עלולים להיסגר.
אנחנו הסתפקנו ב"דרך האוהבים", שביל פופולרי קצר וקל למדי ובתשלום יחסית גבוה שנפתח מחדש לאחרונה ומחבר בין ריומג'ורה למנרולה. הוא חד-סטרי ובעונה יכול להיות עמוס. ברוב השבילים האחרים מדובר בשפע עליות וירידות ואחרי גשם הם עלולים להיות חלקים ובוציים.
צילום: אלי שאולי
מוטוריקה עדינה
בדרכים מבהיר המנוע הקטן (1.2 ל', 3 ציל') של הקבוצה הענקית (סטלנטיס) שהוא מאוד גמיש ושקט בסל"ד נמוך, ובאופן מפתיע הוא מסתדר היטב עם התיבה הידנית. זמינות הכוח טובה ולמעשה לרוב אין תחושה של רעד מהמנוע, למרות המבנה. הוא מושך היטב מסל"ד נמוך מוכן לטפס למעלה וגם בעומס הוא ממש בסדר. המנוע אפילו חזק מהצפוי ברכב עם 100 כ"ס ו-20.9 קג"מ, ויש לכך ביטוי בנתוני הביצועים, 10.6 שניות ל-100 קמ"ש ועד ל-184 קמ"ש. הוא מתפקד היטב במהירויות הגבוהות הנהוגות באוטוסטרדות האיטלקיות, ואפילו עקיפות אינן אתגר גדול.
צילום: אלי שאולי
חלק מהיכולת המכובדת הנ"ל נובע מכיוון שהרכב ממש קל, 1107 ק"ג משקלו. פה ושם צריך להוריד הילוך כדי להאיץ, אך אין בעיה עם זה מכיוון שתפעול התיבה נעים גם אם הבורר אינו קליקי ודורש תנועה מעט ארוכה. השיעור האיטלקי אומר שהמצמד, יחד עם מערך נגד הידרדרות, מסייע לשליטה בתזוזות המיקרוסקופיות להן נדרשים בחניות הצפופות ובזחילות בשיפועים המאתגרים, וזה עוזר גם לדעת בדיוק מתי הרכב ינוע.
למרות שנענו בקצב גבוה צריכת הדלק הייתה מצוינת. בין 16.4 ק"מ/ל' בקטעים היותר מאמצים ל-20 ק"מ/ל' ברגועים.
אתגרי המקום
כיאה לאיטליה בערים שבדרך נעבור לא מעט בכבישים עם אריחים ושם הרכב אינו נוח במיוחד, וכך גם ניתן לצפות מרכב קטן עם צמיגי 215/55-18. אוונג'ר מתקשה לסנן את הפגמים המעצבנים ומפגשים עם שיבושים גדולים, כמו-גם קווי רוחב בכביש המהיר, מזעזעים אותו. מאידך הוא הבולמים מרסנים היטב את המרכב, מעניקים לנהג תחושת ביטחון גם במהירויות המקובלות באירופה.
הפיתולים של צ'ינקווה טרה וגם העיקולים המפתיעים אך מהנים ב-A7, האוטוסטרדה המרהיבה הגולשת לריוויירה האיטלקית, מאפשרים לאוונג'ר להפגין יכולת דינמית ראויה. ההגה קל מדי לרוב אך כמו חדות המצערת והתגובות משתפר ממש במצב 'ספורט', וכושר ההפניה טוב. הבלמים מספקים. לא חדים אבל ברורים.
צילום: אלי שאולי
דולצ'ה ויטה
מחוץ לעונה צ'ינקווה טרה התגלה כמקום קסום למרות שהשפעת התיירות על מה שהיה כפרי דייגים וחקלאים מורגשת. בדרך חזרה אנחנו עוצרים גם בפורטופינו, יעד תיירותי יוקרתי כיום, שמחוץ לעונה מזכיר את קסמו המקורי ונראה כהתגלמות מה שכונה פעם "דולצ'ה ויטה". נראה שאפילו בתי הקפה במעגן הציורי גובים מחירים פחות מופרזים מאשר בעונה. הדרך המפותלת לאורך הים, שעוברת דרך ראפלו וסנטה מרגריטה הפוטוגנית, מזכירה שוב שטוב שהגענו עם מכונית קטנה וכי למרות הכל עדין כיף לטייל ברכב בכבישי איטליה.
צילום: אלי שאולי
בימי הזוהר של הריוויירה האיטלקית, בשנות השישים והשבעים, קשה היה להאמין שיבוא יום וג'יפ יחלוק בסיס עם פיאט 600 ושניהם ייוצרו בפולין. אבל העולם השתנה ובסופו של דבר ג'יפ לקחה בסיס מוצלח של סטלנטיס וייצרה רכב פנאי קטן ונעים שנראה מצוין ויקסום גם חובבי אופנה.
הוא מתנהג היטב ומציע יכולת היקפית נאותה, ועל רקע הנוף הפסטורלי אני תוהה ביני לבין עצמי האם לגרסה כזו יש סיכוי להצליח בארץ במחיר זול יותר – שהרי יש בה יותר קסם מבדגמים הרגילים. אבל אפילו אופטימיסט מושבע כמוני מתקשה להאמין בכך.
