איראן, עד 1979, הייתה מלוכה חילונית וחברה טובה של המערב. גם שלנו. ב־1979 השאה הודח ובאיראן התבסס שלטון דתי־שיעי, כאשר בראש המדינה עומד איש דת בדרגה הגבוהה ביותר, אייתוללה. מאז, הייתה איראן נתונה לסנקציות של ארה"ב ומ־2006 גם של האום והאיחוד האירופאי, במשך כמעט עשור מעורבת במלחמה קשה מאוד עם עיראק (1980־1988).
תעשיית הרכב באיראן גדלה עם השנים וחלקה התבסס על הרכבה מקומית של דגמים מוכרים, ואחד מהם הוא פיג'ו פארס – Pars; גם Persia (מהשם פרס), נודע שם גם בשם 'ספיר' והורכב על־ידי מפעלי Khodro (מוכרים כ־IKCO).
צילום: יצרן
דגם אחד, שלושה עשורים
ובכן, הסיפור של הדגם הזה – שכה רבים ממנו נעים באיראן, וכה רבים ממנו נראו במהלך המלחמה בטהרן ובערים אחרות, והוא מהדגמים הנפוצים במדינה – ממש מרתק.
המשפחתית הגדולה של המותג הצרפתי, 405, הושקה אי־אז ב־1987, והוחלפה ב־1997 עלי־ידי 406 שהייתה יפהפייה גם היא – לפחות עד למתיחת הפנים; מן הסתם, יואל פלרמן, שהייתה לו כזאת, ישתול כאן הערה שאני טועה (הוא לא; י.פ).
בכל מקרה, העיצוב היה מבית פינינפארינה ואלגנטיות נשפכה ממנו לכל עבר. בסיס הגלגלים היה ארוך למדי ביחס לתקופתו – 266.9 ס"מ – ופעולת המתלים לעילא ולעילא. בשנת 1991 הרכב עבר מתיחת פנים שהתבטאה בעיקר בלוח מחוונים עמיד ונאה משמעותית וגם בידוד הרעשים שודרג.
לאחר מתיחת הפנים של 405 החלה הקריירה שלו באיראן. ב־1992 החל הייצור של הדגם הזה בטהרן, וב־1999 הוצג הדגם הנקרא 'פארס' – אותה 405 אבל עם הופעה של 406 שהושקה כאמור שנתיים קודם.
צילום: יצרן
הייצור של 405 שהייתה לפארס נמשך עד ממש לא מכבר – 2020 במסגרת מפעלי IKCO ועוד ממש כעת, 2024, על־ידי יצרנים אחרים שם. או, בקיצור: קריירה של שלושה עשורים. נראה לי שפרט לחיפושית אין דגם אחד שמשך חייו היה כה ממושך.
אבל השפעתו של 405 על עולם הרכב האירני היא מעבר לדגם המקורי/מוסב־חיצונית ל־406. ובכן, אותו יצרן, IKCO, הציג במהלך השנים שלושה דגמים המבוססים על דגם זה ובעיצוב מקורי; האחד הוא סאמאנד (Samand; בשנים 2002-2022), ואליו הצטרפו בהמשך סורן (Soren ב־2007) ודנה (Dena, 2015) – כולם עם בסיס גלגלים מקוצר 261.7 ס"מ, שלושתם לא בייצור. בנוסף היה דגם בשם 'RD' ואחריו 'ROA' (1998-2012) שהמעטפת החיצונית הייתה 405 בדיוק, אבל בפנים היה דגם שונה של פאייקן (כולל הנעה אחורית).
ובאותו עניין, באיראן הורכבה גם 206, גם רנו מגאן מפעם, גם הילמן(!), אבל אלה כבר עניינים אחרים.
בכל מקרה, אישית אני אוהב את ה־405, אפילו מאוד, וחייכתי כשראיתי צילומים עם הצרפתייה הזאת ברקע.
405 בספורט המוטורי
בהקשר רחב (עולמי) אבל ממוקד (ספורט), ל־405 הזאת היו לא מעט הישגים מוטוריים, כמו הטיפוס בפייקס־פיק בו חצתה את קו הסיום בזמן המהיר ביותר. פעמיים. ברציפות. ב־1988 היה זה ארי ואטאנן – שכיכב בסרטון מקסים מאז בשם 'Climb Dance' – וב־1989 היה זה רובי אונסר. היא לא הסתפקה בהישגים אלה וניצחה בראלי פריז-דקאר. פעמיים. ברציפות. ב־1989 וב־1990. מאחורי ההגה היה זה, שוב, ארי ואטאנן.
צילום: יצרן
אז נכון, זו לא באמת פיג'ו 405, שכן הבסיס היה שלדת צינורות והמנוע היה במרכז, ובכלל היה זה שילוב של (בעיקר) פיג'ו 205 T16 שכיכבה אז במרוצי גרופ B. אבל זה היה הסידור אז, כי הומולגציה זה דבר חשוב – והעיצוב של 405 חשוב לא פחות; לפיג'ו יש מכונית למכור.
ובהקשר זה הגיעה לפיג'ו השמועה כי במסלול של 24 השעות של לה מאן, בישורת המאוד ארוכה, החל מ־1989 יהיה שיקיין – מה שיגביל את המהירויות המוטרפות שהושגו שם. בפיג'ו רצו ששיא המהירות במסלול הכי מפורסם בעולם ייקבע על־ידם ויישאר על־שמם, הצטרפו רשמית לקבוצת המרוצים של ז'רארד וולטר וזה קרא לקבוצה בשם המתבקש: 'פרויקט 400' – ומיד יהיה ברור למה.
כולם ידעו שאין להם מכונית תחרותית למלוא המרוץ והכל כוון להשגת המהירות המרבית בישורת. פיג'ו אפשרה לקבוצה להתאמן במתקניה והביא מנוע משודרג. המכונית לא שרדה את המירוץ – אבל קבעה ב־1988 שיא מהירות בישורת: 407 קמ"ש, וזה כמובן לא נשבר מאז. פיג'ו מצדה ויתרה על 2 קמ"ש ופרסמה את השיא כ־405 קמ"ש; הרי יש לה מכונית למכור.
לא אפסיק עד שלא יחזרו. לא נשכח אותם. ומי ייתן ועד שהגיליון הזה יגיע לידיכם, החטופים כבר יהיו עם משפחותיהם. לבי עם משפחות החללים ועם הפצועים. 
