טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 362 - אוטו

טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 362

דני פרומצ'נקו ראה "תקוות" וחזר להיות גא במדינה

לפעמים אני שונא את לוח השנה, זה שמכתיב לנו מתי אנחנו צריכים לעשות מה.
עכשיו למשל, ממש הרגע, אני על הר גבוה באיטליה, לפני מדרונים עטופי שלג לבן ומכין את עצמי נפשית להסתער עליהם מהר, חזק, ובאופן אלגנטי. "קלינג" מודיע הטלפון שקיבלתי הודעה; זה גיא, סגן העורך, האחראי אצלנו על כל לוחות הזמנים של כולם. "אל תשכח טור עד יום ראשון בבוקר" הוא כותב – ואני באיטליה בלי מחשב, למען הדיוק, עם מחשב שנפח את סוללתו וללא מטען ששכחתי בבית. אז איך אכתוב לו טור לעזאזל?
700 מילים על האייפון 5 שלי הן לא משימה רציונלית, אני מחליט על נייר ועט, המצלמה של הטלפון והוואטסאפ אמורים להשלים את העברת הטור לגיא. אז הנה אני באיטליה, הכי רחוק שאפשר מההוויה הישראלית, כותב עם עט על נייר. והאמינו לי, גיר ידני והגה בלי כוח זה צחוק בהשוואה לכתיבה ביד המזוינת בעט...


אחרי שהחלטתי על השיטה מגיע עניין התוכן – מה קרה בתחום התחבורה בארץ ובעולם ששווה לכתוב עליו טור. מה אומר לכם, המוח שלי בעניין הזה כמו המחשב נטול המטען: מסרב להידלק. מעניין אם המציאות היומיומית המעיקה בארץ היא הטריגר להפעלת המוח שלנו ובלעדיה אנחנו הופכים לזומבים שחושבים שהיום מורכב משני חלקים: גלישה בשלג ואכילה.
במקום להתעסק בחוק החדש אותו מעביר שר התחבורה, ואיני יודע ברגע זה מה טוב ומה רע בו. במקום לעסוק בכנס אור ירוק, שאין לי מושג מה טוב נאמר בו למרות שחיפשתי – וזה מעציב עד כמה שעמותה שהוקמה עם כל כך הרבה רצון טוב וכל כך הרבה כסף פרטי איבדה מהרלוונטיות שלה. במקום כל אלה אכתוב על מה שקורה כאן ועכשיו. באנשים שפגשתי, באירועים בהם ביקרתי וגם במסלול קארטינג קרח שאיתרתי מהאוויר ואיזה כיף זה היה יכול להיות אם הקרח לא נמס בשמש האביבית.
במלון בו אני מתגורר, שאוכלס רובו ככולו על ידי ישראלים, קלטה עיני קבוצה אחת שאנשיה הלכו עם אוברולים ועליהם הכתובת "תקוות". פרט לכך הם נראו כמו כל הקבצה של מתבגרים ישראלים: בנים, בנות, רעש, דחקות, שירים; אתם הרי יודעים על מה אני מדבר.
עד שראיתי חלק מהם על המדרונות. ראיתי בחור קטוע רגל גולש כמקצוען, כשעל גופו אותו אוברול כחול, ואחר כך ראיתי עוד בחורה שגולשת עם מדריך וחיוך רחב על שפתיה. הסקרנות התעוררה: מי הם חברי "תקוות" ומה בדיוק הם עושים כאן. בערב פגשתי בשושי החייכנית; לבחורה הצעירה יש חברת סטארט-אפ מגניבה משל עצמה, היא מחייכת כל הזמן והיא גם מתנדבת ב"תקוות".
שושי הסבירה לי שחברי תקוות הם פגועי קרבות ופעולות טרור שמשתקמים דרך פעילות ספורטיבית, והיא בין הבנות המתנדבות שמסייעות להם בכל צרכיהם. שאלתי על הבחורה שראיתי גולשת והיא הפגישה בינינו; מדובר בקרבן פיגוע, שנפגעה מיריות ברגליה וספגה רסיסים בגופה, והנה היא גולשת מראש הר גבוה – פלא שהיא מחייכת? לרגע שבתי והייתי גא להיות ישראלי.
איזה תעצומות נפש צריך "צוקי" (נפגע צוק איתן בשפת חברי הקבוצה) כדי לנסוע לארה"ב וללמוד לגלוש עם הטוב שבמדריכים. איזו הירתמות של אנשים טובים נחוצה כדי לשלוח אותו ובנות מלוות כמו שושי ללמוד לגלוש שם בארה"ב – וכל הדברים האלה באים מהארץ וקיימים בה!
ולרגע, ליום, לשלושה ימים, שכחתי לגמרי מראש ממשלה ונשיא לשעבר הנמצאים בכלא, מאסיר לשעבר שמכהן כשר פנים – ועוד לא אמרתי מילה על אלו שעדיין לא עמדו לדין, ואולי גם לא יעמדו אף פעם, אך ידם לא ממש נקייה... לרגע, ליום ואפילו שלושה ימים חשתי גאווה רבה להיות חלק מהעם הזה, ככה בלי ציניות. נקודה.


והבטחתי לכם גם סיפור על מסלול קארטינג. היום, בעודי חוזר מההר עם גונדולה אווירית גדולת-ממדים – זה לא הזמן לגלוש למטה בתקופה זו של השנה מכיוון שאין שלג בתחתית ההר – אני מבחין במסלול קארטינג שחור ומבהיק המוקף בשלג סביבו. שאלתי בחור איטלקי לצידי אם זה מסלול גו-קארט ונעניתי בחיוב והוספתי ושאלתי אם הוא פתוח – ושוב נעניתי בחיוב. חזרתי למלון כדי להחליף את בגדי הסקי. בלובי התגודדה קבוצה מאנשי תקוות וגם שושי הייתה שם. הזכרתי בדרך אגב את המילה "קארטינג" – והיא נדלקה.
"דבר עם א'" היא אמרה לי, "הוא מתחרה בליגות ארציות". א' הוא פצוע קשה ממלחמת לבנון השנייה, שמצא את דרכו לשיקום בהגה של קארטינג. הוא הוזעק למקום, שמח לפגוש אותי כמעט כמו שאני שמחתי לפגוש בו, ומיד התארגנה קבוצה לקארטינג. "לא בטוח שזה פתוח" הסתייגתי, "ראיתי מסלול, אבל לא ראיתי מכוניות". "לא נורא" אמר א' בחיוך גדול, "שווה את ההליכה הקצרה". פחות מעשר דקות והיינו שם, מסלול מגניב אך בוצי לגמרי; "זה מסלול לנהיגה על קרח" אמר בעליו, "אבל הקרח נגמר, נמס, פיניטו". הלכנו א', כל החבר'ה ואני לבניין הסמוך: קארטים רציניים, מנועים גדולים וצמיגים ממוסרים לנהיגה בקרח. "אני חוזר לכאן בחורף הבא" הכריז א'; "קבענו" עניתי.
זהו. סיימתי בסיפור מוטורי שכמעט היה, ואולי עוד יהיה. אני מבטיח בחודש הבא לחזור למוטב ואכתוב לכם על מה שמרגיז אותי ולא על דברים שגרמו לי עונג.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות