כל כך הרבה פעמים כתבנו על הכמיהה לזמנים עברו, לתקופות בהן המכוניות היו ישירות ופשוטות יותר. אבל האם אנחנו באמת רוצים את המכוניות של פעם כפי שהיו, או האם מדובר רק במרכיב אחד? האם אותה אהבה שמורה רק לאייקונים ספורטיביים או לכלל המכוניות?
 
אחרי הכל, מי שרצה טעם של פעם יכול היה לקבל אותו בזמנו בגרסאות עולם שלישי לפיאט 124 שייצרה לאדה, או לרנו 12, אותה ייצרה דאצ'יה; זו הרי ניסתה בעבר להסתער על השוק המקומי. דאצ'יה הרומנית היא גם זו שמעלה אצלי את השאלות האלה כאשר אני נכנס לסנדרו סטפווי.
 
על הנייר
הרומנייה הקטנה מחזיקה במספר תארים שיעניינו את הצרכן הישראלי. ב–75,000 שקלים זו מכונית הדיזל הזולה בארץ - וגם רכב הפנאי הזול בארץ, למעט גרסת הבנזין שלו. כמובן, הסטפווי הוא הפנאי–דיזל הזול בארץ. אבל לא רק שלרכב מנוע דיזל הולם, הוא גם מגיע עם מלוא האבזור החשמלי, מערך מולטימדיה הכולל בלוטות' ותפעול מההגה, בקרת שיוט ומערכת דימום/התנעה. "אז איפה הקאץ'? אני שואל.
 
 
חיצונית הסטפווי אינו נאה במיוחד. עם זאת, העיצוב הסולידי והפשוט של הסנדרו יוצר רושם חסון של רכב עבודה, ו"ההסבה לפנאי" בהחלט מתאימה לו. הרומנים השתמשו בכל התוספות המקובלות, כמו פגושים עם דמויי מגינים מלפנים ומאחור, חצאיות פלסטיק, חיפויי כנפיים ופסי גגון. לסנדרו הרגילה מרווח גחון של 16.5 ס"מ, ולסטפווי, בזכות תוספת של עוד 4.2 ס"מ, מרווח גחון של 20.7 ס"מ - יותר ממה שיש להרבה כלי פנאי. יחד עם פסי הגגון מתנשא הסטפווי לגובה של 162 ס"מ. כל הטררארם הזה יוצר רושם של רכב גדול משמעותית מסופרמיני. וכיוון שמראש הסנדרו בנויה באופן חסון מדגמים מערביים, כדי להתמודד עם כבישי רומניה המצולקים, יש היגיון רב בגרסת פנאי המבוססת עליה.
 
צילום: מנהל 
 
מיושן
כאשר אנחנו אומרים "טעם של פעם", אנחנו מתכוונים לדברים הטובים שהיו. אבל לא כל דבר שהיה פעם היה מוצלח והסנדרו מבהיר זאת כבר במפגש הראשון. זה מתחיל בשלט של המפתח, נמשך בסביבת נהג פשוטה ומיושנת עם פלסטיק לא איכותי למגע אבל חסונה, וצליל טריקה חלול לדלתות ומסתיים בפרטים הקטנים.
 
הסנדרו נראה כמו משחק טריוויה לזיהוי מתגים מוכרים מדגמים ישנים של קליאו. המחוונים נראים מיושנים, בייחוד מחשב דרך ומד הדלק שמרצדים בכתום דיגיטאלי שנראה כל–כך שנות התשעים. אולי טבעי בהתחשב בכך שהמכונית מבוססת על פיתוח הפלטפורמה של אותה קליאו (דור שני) מסוף שנות התשעים. אבל לא רק שהמתגים נראים מיושנים, הם גם מחולקים בתפזורת לא מובנת, כמו מתגי החלונות האחוריים, או זה של ביטול הדימום/התנעה. מגדיל לעשות מנגנון הכיוון של גובה תאורת הפנסים, עם פקד ענק וארכאי הנמצא הרחק מתחת להגה. כמו בצרפתיות של פעם, הצופר מופעל ממנוף בצד שמאל של ההגה; נוח אם זוכרים שזה שם.
 
מושב הנהג רך ונטול תמיכות כאילו הוא בן חמש ולא חדש, כיוון הגובה שלו נראה רע ופועל גרוע, והדברים נכונים לכל המנגנון השולט במושב. תנוחת הנהיגה גבוהה אך אינה נוחה, הן בגלל המושב והן בשל היעדר כיוון למרחק ההגה. בנוסף, פתיחת נצרת כיוון הגובה קשה. מאחור המושבים נוחים יותר והמרחב טוב. תא המטען שימושי מאשר ברוב מכוניות הסופרמיני.
 
מה את שותה?
אחד הקלפים החזקים שיש לסטפווי הוא מנוע הדיזל. מדובר ביחידת ה–1.5 ליטר המוכרת של רנו שמייצרת כאן 90 כ"ס. זו משודכת לתיבה ידנית נוחה עם חמישה הילוכים. למרות שמנגנון הדימום/התנעה מסייע ליצירת שקט ברמזורים, הרי שבתנועה איטית ברור מיד מה המשקה המועדף על הרומנייה. וזה לא רק הרעש אלא גם הרעידות שמורגשות. בשיוט המנוע שקט יותר והרעש נבלע על ידי שאון הרוח החזק.
 
הביצועים אינם חורכי אספלט אבל נאותים, גם אם על הנייר נתון הזינוק ל–100 קמ"ש ב–11.9 שניות אינו מרשים. עיקר כוחו של המנוע הוא בתנועה לא מאומצת ובשיוט, כאשר הוא צובר מהירות בעקביות נאה. לסטפווי אין בעיה לשייט במהירויות גבוהות אבל רעש הרוח מפריע. צריכת הדלק מרשימה, ועמדה אחרי מאות קילומטרים מגוונים על 16.2 ק"מ לליטר.
 
צילום: מנהל 
 
מבנה גבוה וכיול מתלים רך יחסית אומרים שהסטפווי רוכן באופן מוחשי בפניות ויחד עם חוסר דיוק בהיגוי - וחופש שמפריע בקו ישר - ונטייה ברורה להרחיב קו, הוא אינו בדיוק מעודד נהיגה ספורטיבית. גם הבלמים הנרפים משתלבים בתפישה של "לא דינאמי אבל גם לא נורא".
 
נוחות הנסיעה אינה אחידה. לפרקים התחושה טובה אבל אז מגיעים שיבוש או סדק מעט גדולים יותר והסנדרו מתקשה להתמודד אתם. מחוץ לעיר המצב טוב יותר אבל שם גם בולט מחסור בריסון של תנודות המרכב.
 
העובדה שהסנדרו תוכננה עבור כבישי עולם שלישי בולטת כאשר יורדים לשביל שם מייצר הסטפווי תחושה חסונה מרוב כלי הפנאי הקטנים. הרכב מוצק לתחושה אך לא רהוט בתנועה, וגם כאן הנוחות אינה טובה ומבליטה עוד יותר את רעשי המתלים. בכלל, רעש הוא חיסרון בולט ברכב.
 
אבל המחיר
יש משהו הוגן בסנדרו, שמצהיר בברור על תוכנו, אינו יוצר ציפיות שווא ומציג חבילה הומוגנית. רכב הפנאי הזה הוא בברור מיושן לצד סופרמיני חדשות, והתחושה היא כמו חזרה לאחור של שני דורות. אולי יותר. חווית הנהיגה אינה מלהיבה, הרכב רועש, לוקה בעידון והוא פשוט בתחושה.
 
מצד שני, אם מבינים מה קונים ומתאמים ציפיות, מדובר ברכב מרווח ושימושי, עם חטיבת כוח חסכונית ואפילו פוזת פנאי במחיר זול ללא תחרות. ועם עובדות אלה קשה להתווכח.
 
אם אינכם צריכים דיזל - כלומר, אתם לא עוברים מרחקים גדולים - או מוותרים על פוזת הפנאי, סיאט איביזה ידנית ומתחרות נוספות במחיר דומה עדיפות. באותה מידה אולי עדיף לרכוש סנדרו 1.2 ליטר בנזין, ולחסוך 20,000 שקלים.
 
 
צילום: מנהל