לשים את האגו בצד ו.. פשוט לנהוג (?) - אוטו

לשים את האגו בצד ו.. פשוט לנהוג (?)

דווקא מתי שראם סמואל החל ליהנות, החל גם להצליח

מירוץ בן 3 ימים, 300 ק"מ של קטעים מדודים ועוד קרוב ל 1000 ק"מ של קטעי קישור.
מירוץ מאוד נחשב באליפות צרפת, מירוץ שנחשב גם באליפות אירופה, מירוץ אליו אני מגיע ללא כל ציפיות.
למוד אכזבות, כמעט חסר אמונה, מתחרה בקטגוריה בה מתחרים הכי הרבה נהגים, אני באמת משתתף כמעט רק מכוח האנרציה, מאמין שזהו המירוץ האחרון שלי.
באימונים לקראת המירוץ, הכרת המסלול ושינונו שוב ושוב, אני מתאמן ב... פיאט שכורה. אין תקציב למשהו טוב יותר.
ישן אצל קרובי משפחה, אוכל סנדוויצ'ים, וממש, אבל ממש, לא מפתח ציפיות.
באימונים, בין השאר בגלל שאני מאוד "צנוע", אני מצליח לעבוד טוב. אנחנו רושמים את הרשימות שלנו (קידוד הדרך לשפת מרוצי ראלי, כך שהנווט יוכל להקריא לי את תוואי הדרך בזמן מירוץ), חוזרים עליהן שוב ושוב, מתאמנים ביום וגם בלילה, נושמים וחיים את מקטעי הכביש שוב ושוב.
אני חש די טוב עם הרשימות, עם הכבישים; אוהב את התוואי המאוד ייחודי של האזור, שמשלב כבישים מפותלים אבל גם מהירים על צלעות ההרים הגבוהים.
יום המירוץ מגיע, אנחנו מזנקים לקראת סוף הטור, ותכל'ס עמוק לתוך הלילה. הראשונים עוד עברו את המקטעים הראשונים באור יום, אנחנו התחלנו בלילה.
אבל לי זה לא ממש אכפת. אני ממש לא בתחרות עם אף אחד, עד כמה שזה נשמע מוזר. אני הרי יודע שאין לי סיכוי, הבנתי כבר שזה לא בשבילי ותכל'ס – אני מתחרה במירוץ שהחלטתי שהוא יהיה האחרון שלי. כנראה שהתחום הזה לא ממש בשבילי, האשליות כבר התנפצו מזמן ומה שנשאר לי הוא ליהנות מהדרך...
יצאנו למקטע הראשון, הנווט מקריא את הרשימות, אני נוהג, הקצב טוב. פתאום אני מוצא את עצמי, ממש לא בכוונה, נהנה...
הנווט מקריא, אני "רוקד", הדרך עוברת מתחת לגלגלי המכונית, קצב הריקוד עולה ועולה, ואני ממש נהנה. הטריו – נהג-נווט-מכונית – בריקוד מוזר, מטורף, מתואם ו...מהיר.
פתאום זה נגמר, הגענו לסיום קטע מספר 1.
JE ME SUIS REGALE"" אומר לי הנווט. אני לא מכיר את המילה הזו בצרפתית.. אני הרי 'עולה חדש', "מה זה?" אני שואל אותו.
הוא מסתכל עלי במבט מוזר. נהניתי, אהבתי, עפתי, היה כיף - זה המובן של REGALE.
אני מחייך, לא ממש מבין איפה אני בין המירוץ, ההנאה, האמונה שאין לי סיכוי והמחשבה שזה המירוץ האחרון, אבל גם אני נורא נהניתי.
מקטע מספר 2, ואחריו 3 ומסיימים במספר 4.
השעה כבר אחרי 12 בלילה, אני עייף. המתח, הנהיגה בלילה, הרצון לראות יותר למרות שלא רואים מספיק, בטח לא במהירות שאנחנו עפים בסטייג'ים. זה ממש מעייף, אני רוצה לישון.
המתחרים בעלי המספרים הנמוכים כבר ישנים, אנחנו רק מגיעים לחניון הלילה (כל דקה מוזנק מתחרה, אני מספר 137... ).
אני מחנה את המכונית במקום אליו מכוונים אותי. יוצא ממנה, לוקח את המעיל. קר, נובמבר בצרפת, ממש קר.
"בוא", אומר לי הנווט "נלך לראות תוצאות".
"לך אתה", אני אומר לו, "אני יודע מה התוצאות. אני אחרון או, במקרה הטוב, לפני אחרון".
"די", הוא אומר "בוא כבר".
אני מתעקש, "לא בא – באמת לא בא לי לראות שאני אחרון. נהניתי, תן ללכת לישון".
הוא מבין שאני רציני. אני אומר לו שאחכה כאן, אם בא לו לראות תוצאות – הוא מוזמן, אני לא זז. עקשן.
הוא הולך ללוח התוצאות, חוזר אחרי כמה דקות.
"מקום רביעי" הוא מכריז.
"די – הבנתי, אין צורך להמשיך. אני יודע שאני אחרון, לא צריך לספר לי סיפורים", אני עונה.
"רציני, מקום רביעי", הוא מתעקש.
"בוא כבר לישון. מחר ממשיך המירוץ ואני עייף", אני עונה.
הוא גורר אותי, כמעט בכוח, "בוא תראה בעצמך!".
אני עומד מול לוח התוצאות, מחפש מלמטה למעלה – מהאחרונים לכיוון הראשונים. ברור שאני לא מאמין לו. לוקח לי זמן עד שאני רואה את השמות שלנו מתנוססים במקום ה...רביעי בקטגוריה. הוא לא צחק!
אני קורא שוב, בודק שזה אכן התוצאות ולא משהו אחר. זה נכון, אנחנו במקום רביעי.
אני לא ממש מצליח להחליט מה אני עושה, מה אני מרגיש. מה שבטוח אני מתרגש, לא ממש מבין, עומד נפעם מול תוצאה שלא האמנתי שאפשרית לי, כמעט נבוך.
"בוא" הוא אומר, "בוא לישון – בזכות המיקום אליו הגענו אנחנו מזנקים מוקדם מחר.. כלומר יש לנו מעט זמן לישון. קדימה למיטה".
אני הולך אחריו, כמו זומבי. הוא מוביל ואני פשוט נגרר, לא לגמרי מבין מה קורה פה.
מתעורר למחרת בבוקר, שואל את עצמי אם חלמתי, הנווט ואני אוכלים ארוחת בוקר מתאימה (קלה אבל אנרגטית), ואנחנו ממשיכים.
נוסעים לחניון בו בילו מכוניות המירוץ את הלילה, מניעים את המכונית, יוצאים לדרך, בין הראשונים. אני ממש לא רגיל למעמד.
סטייג' אחרי סטייג', סיבוב רודף סיבוב. הקצב נשמר ואנחנו מתנחלים לנו במיקום הרביעי, נהנים מהמירוץ, מהריקוד המטורף הפרטי שלנו.
גם ביום שלאחר מכן נשמר הסדר ואני מתחיל להתרגל שאני אכן שם, במקום הרביעי, עליו אנחנו שומרים עד לסוף המירוץ.
אני נהנה. נוהג בהרים, בכבישים המפותלים. ממש נהנה. פתאום אני מבין מה אני עושה כאן. פתאום הכביש, המכונית, הנווט, הרשימות, הכל מתחבר למוזיקה אחת הרמונית ומאוד, אבל מאוד, כייפית.
סיימנו את המירוץ, במקום הרביעי. אני מתרגש, ממש מתרגש. מגיע לפודיום, מכריזים עלי, ראם סמואל, אנונימי מישראל שפתאום הגיע אליהם משום מקום. אף אחד לא מכיר אותי, מקבל גביע, הראשון שלי במירוץ בינלאומי.
אני נהג מרוצים! נהג ראלי! אמיתי! הרגשות מציפים אותי. פתאום אני מבין את כל מה שעברתי, את המאמץ הכביר, את האכזבות הענקיות, את ההכנה הלקויה. את הגאווה והיהירות שהביאה אותי לחשוב ולהאמין שאני פשוט אנצח מההתחלה. אני מתרגש.
אני, ראם סמואל, נהג ראלי "לגיטימי".
ואני, ראם סמואל, מתכוון להמשיך ולהתחרות – עד הניצחון.
הולך לישון עם חיוך, עם ציפיות ו...עם עוד המון אכזבות וכישלונות שמחכים לי בעתיד. אבל אני לא יודע את זה, לא בשלב זה..
ראם.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות