שלושים שנה, לך תזכור... - אוטו

שלושים שנה, לך תזכור...

הרעיון היה פשוט - להפגיש את המשפחתית של אז עם משפחתית מודרנית. הביצוע השאיר את העורך מבולבל

הכתבה הינה חלק מפרויקט 'אוטו חוגג 30 שנה' ופורסמה בגיליון 360
הכניסה לסובארו DL של עידו לקחה אותי באחת למאה אחרת, אלף אחר. למדתי נהיגה על סובארו DL - ומאז כף רגלי לא דרכה בה עוד. יותר מעשרים שנה, מילניום אחד והמון מכוניות עברו מאז, והמפגש המחודש היה סוג של הלם. בעצם, מחקו את "סוג של" - הלם.
המסע במורד נתיב הזיכרונות התחיל עוד לפני שנכנסתי לרכב, כשעידו פתח את מכסה המנוע לפי בקשתו של אילן הצלם. מסנן האוויר האופייני צעק "סובארו" בלי קשר לכך שבאמת היה כתוב עליו בגדול "SUBARU", וכך גם הגלגל הרזרבי שיושב מעל המנוע. אנחנו פותחים את הדלת - אלוהים! היא כל כך דקיקה! - והריח מציף אותי.
מפגש חושני
ריח של מכוניות של פעם. יש לי אותו ריח גם ב–306, בעיקר לאחר שחנתה בשמש. כנראה עניין של סוג הפלסטיק שבו היו משתמשים אז. או שאולי החומר ששימש לריפודים. אלו, אגב, נראים כמעט חדשים. פשוט מדהים ברכב בן 27 שנים (הרישוי בוצע באוקטובר 88'!). עידו מסביר שהרכב - ששירת עד לא מזמן את אחיו של סבו - היה תמיד עם סדינים על המושבים (לא כיסויים ייעודיים - סדינים של מיטה), וקרטון כיסה את הדשבורד. זה אולי מסביר גם את העובדה שכמעט כל הפלסטיקים שלמים ורעננים. רק אזור ההגה וידיות הדלתות, שהיו חשופים לשמש ומגע ידיים, מפגינים את גילם בדמות פטינה לבנבנה האופיינית לפלסטיק מזדקן.
בכלל, איכות החומרים בתא הנוסעים יכולה ללמד לא מעט מכוניות מודרניות דבר או שניים - חלקים רבים רכים, וכולם עבים. גם אלו שלמטה, הרחק מקו הראייה ומטווח הידיים. כשנוקשים עליהם עם היד מקבלים פידבק מוצק, עמיד. שונה מאוד מתחושת ה"שאריות גביעי יוגורט ממוחזרים" שמקבלים במכוניות מודרניות רבות, ולא רק בזולות שבהן. אני בספק אם גם כל הקרטונים שבעולם שיונחו על הדשבורד יעזרו לפלסטיק המודרני להיראות כך אחרי כמעט שלושים שנה. כל תריסי המיזוג שלמים, וכל המתגים עובדים. מדהים.
החוץ קצת פחות מדהים, אם כי עדיין טוב יחסית לרכב בן 27. פה ושם קצת מכות ושפשופים וגם לא מעט חלודה. הנה לפחות תחום אחד, עמידות לחלודה, בו עולם הרכב התקדם בשלושת העשורים האחרונים... ובכלל, מספיק מבט אחד כדי לראות את שפע ההבדלים בין המשפחתית של אז לזו של היום.
המראה המזוות של ה–DL (הרי רק אחר כך למדנו שקוראים לה ליאונה) רזה, כמעט אנורקסי ביחס לשמנמנות העגלגלה של הקורולה - המשפחתית הנמכרת ביותר בישראל בשלוש השנים האחרונות. השמשה הקדמית והאחורית זקופות בהרבה, משאירות תא מנוע ותא מטען ארוכים ובולטים יותר. בתא המטען אין דיפון - כשפותחים אותו רואים בצדדים את הפח שמהווה את הדופן החיצונית של הרכב. הוא קטן בהרבה משל הקורולה - בעיקר משום שהוא נמוך ממנו בהרבה. ובכל זאת, איכשהו משפחות היו מסתדרות עם תא המטען הזה, גם כשהיו יוצאות לפיקניקים וקמפינגים. אולי עדות נוספת לכך שבעידן המודרני האדם צובר לו עוד ועוד חפצים שהוא לא יכול להסתדר בלעדיהם.
המפתח פשוט, דק. אין כאן שבבי זיהוי למשבת המנוע או כל דבר מתוחכם אחר. רחוק מאוד, במראה ובפונקציונאליות, מהמפתח החכם של הקורולה, אותו אפשר להשאיר בכיס כשמתניעים, בזמן שגלים אלקטרומגנטיים מאפשרים למפתח להודיע למחשב הרכב שהכל בסדר ואפשר לנסוע. לא לא. בסובארו צריך להכניס חתיכת ברזל לתוך חריץ בחתיכת ברזל אחרת ולסובב. ולמקרה שחשוך בחוץ, המפתח מצויד בלד קטן שיאפשר לכם למצוא את הסוויץ' ביתר קלות. רעיון קטן וחכם.
ההגה גדול מאוד - ודק מאוד, ומאחוריו לוח מחוונים מינימליסטי ביותר. מד מהירות גדול, עוד כמה מדים קטנים לדלק, חום מנוע וכדומה ואיור גדול של הרכב במבט מלמעלה, המשמש להצגת אזהרות על דלת שנשארה פתוחה. כמה הוקסמתי מהאיור הזה בתור ילד, כשהשכן שלנו קנה סובארו 82'. במונחים של אז, זה היה היי–טק מרשים לא פחות ממצלמות "מעוף ציפור" היום או מערכת חניה אוטומטית. ופתאום אני קולט כמה הדשבורד רזה, בקושי בעומק של 25–30 ס"מ, לעומת כמעט חצי מטר היום. השמשה הקדמית קרובה אלי, ויחד עם קורות A דקיקות (מי שמע על מבחני ריסוק אז?!) מתקבלת ראות נהדרת החוצה. יאללה, הגיע הזמן לצאת לדרך.
חוויה על חושית
אני מניע את הרכב והמנוע מתעורר מיד בצליל בוקסר אופייני. ה–DL הזו אוטומטית. שלושה הילוכים בגיר פלנטרי חסר כל יומרות ל"חוכמה". תפקודו נשלט על ידי לחצים הידראוליים נטו. למרות המשקל הקל - 970 ק"ג, בערך שני–שליש ממשקל הקורולה - אני לא מפתח ציפיות גבוהות מדי לגבי הביצועים. לא רק בגלל נתון הספק צנוע של 74 כ"ס. הרי אם אחותה הידנית לא ממש הצליחה להרשים נער בן 17 כשנהג בפעם הראשונה, איזה סיכוי יש לזו להרשים את מי שנהג במפלצות מודרניות?
שום סיכוי. למען האמת, היא הייתה איטית אפילו ממה שזכרתי. כל לחיצה על הדוושה גרמה לי לפזם את "כמה פעמים לחצת עד העצר, ושום דבר לא קרה". כאן לא מאיצים, אלא צוברים מהירות. דברים קורים לאט, בקצב אחר - זכר לימים רגועים יותר? לחיצה של הדוושה אל הרצפה משנה את טון צרצור המנוע, ולרגע נדמה שבזה מסתכם האפקט, עד ששמים לב שמחט המהירות מטפסת לאיטה.
אבל במקום לעצבן אותי, האיטיות הזו משתלטת עלי. למרות שיש מזגן - מקורי! - אני פותח את החלון (עם מנואלה, כמובן) ונותן לאוויר הקריר לשטוף אותי בריחות השרון באמצע החורף. שם יד על אדן החלון ועובר למוד שיוט. באיזי. עד שאני מגיע לכיכר הראשונה, ומגלה שהאוטו לא פונה.
זאת אומרת, הוא כן פונה - אבל הרבה פחות ממה שציפיתי. זה הגה נטול תגבור, בייבי, והמשמעות היא לא רק שצריך להפעיל יותר כוח כדי להפנות אותו (ולחשוב שפעם ההגה הזה היה נחשב קל...) אלא שגם צריך לסובב אותו הרבה יותר כדי לפנות. התחושה היא שיש בערך שני גזיליון סיבובים מנעילה לנעילה, וכל פניה עירונית דורשת יותר מסיבוב אחד מלא של ההגה. כל כיכר הופכת ל"אגם הברבורים" של כפות ידיים. פתאום אני נאלץ לתרגל טכניקות נשכחות של החלקת יד על ההגה כדי להימנע מהצלבת ידיים. אני מנסה להיזכר מתי נזקקתי לה בפעם האחרונה, ולא ממש מצליח.
אנחנו יוצאים מכפר יונה אל המושבים בסביבה בחיפוש אחר לוקיישן טוב לצילומים. הכבישים כאן נראים כמו סיוט של מתכנן מתלים, אבל הסובארו הנושנה מרחפת מעליהם, מגהצת את טלאי האספלט באופן שגורם לקורולה להוריק מקנאה. פעם הנוחות שלה נחשבה לבינונית, אך עשרות שנים של עבודה ריככו את בולמי הזעזועים והקפיצים. כמובן שהרכות הזו מוגזמת. אנחנו סוגרים מתלים על כל באמפ, ותחת כל רמז לעומס צד הסובארו נוטה על צידה כמו אונייה בסערה.
אבל כנראה שעם צמיגים ברוחב 155 מ"מ ובחתך 80, עומסי צד הם לא בעיה אקוטית. המושבים עוזרים לספוג את מה שהמתלים מפספסים. הם עבים, רכים ועמוקים - וחסרים לחלוטין תמיכה צידית. עוד הוכחה לכך שעומסי צד לא היו כנראה פקטור בתכנון של הרכב הזה. המושבים גם תוכננו, כנראה, עבור יפנים נמוכים - המשענת נגמרת הרבה מתחת לכתפיים שלי, וגם במצב הגבוה ביותר משענת הראש לא בגובה הנכון עבורי. לפחות במושב הקדמי יש משענת ראש - באחורי אין בכלל, והנוסע במרכז צריך להסתפק בחגורת בטן. אין ספק, בטיחות היתה מושג ערטילאי מאוד עבור מתכנני מכוניות בשנות השמונים...
ואם הזכרתי את המושב האחורי, הרי שזה מציע מרחב מפתיע לטובה בהתחשב בבסיס הגלגלים הקצרצר - 247 ס"מ. גם היום משפחה ממוצעת יכלה להסתדר עם המרחב הזה בקלות. כמובן שהקורולה מרווחת יותר, אבל זה לא באמת מפתיע עם הבדל של 23 ס"מ בבסיס הגלגלים ויתרון של לא מעט סנטימטרים גם ברוחב.
אחרי שלוש שעות של נהיגה בליאונה אני מחזיר את המפתחות - במידה מפתיעה של חוסר רצון - לעידו. המכונית שהייתה עבורי בזמנו סמל לעדר חסר טעם, זו שנלחמתי כדי שאבי לא יקנה בנחישות ובגישת שחור/לבן שרק בן טיפשעשרה מסוגל לה, הצליחה להלך עלי קסם.
כניסה ל–2016, ולכיכר
אני נכנס לקורולה, מניע ויוצא לדרך. בתוך המשפחתית המודרנית אני מרגיש פתאום כמו גולם עטוף בדממה, מבודד ומנותק מהסביבה - ומחוויית הנהיגה. ואז אני מגיע לכיכר, פונה יותר מדי ומטפס על אבן השפה, ונורה החוצה ממנה מהר מדי. צריך לכייל מערכות מחדש למאה העשרים ואחת.

     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות