30 שנה, לך תזכור / טור אישי של דני פרומצ'נקו - אוטו

30 שנה, לך תזכור / טור אישי של דני פרומצ'נקו

מתי קרה הדבר? מתי נפגשתי עם רוני ופרדי, איזי ופורת והחלטנו להקים את אוטו? הפגישה הזו בוודאי התרחשה לפני למעלה משלושים שנה, אבל אני לא מסוגל להעלות בזיכרוני אותה, את מיקומה או מה שנאמר בה. ככה זה בחיים; הרגע האמיתי בו דברים מתחילים להתהוות אינו צרוב, והזיכרון מתמקד רק ברגע בו הם הופכים למציאות חיה. כך אין לי מושג מתי נוצרו בני, אבל אני זוכר את הרגע בו נולד כל אחד מהם ואת מה שחשתי אז.
אני לא זוכר את הפגישה ההיא, אבל היא בוודאי בת שלושים - ועוד קצת; 360 גיליונות מעידים על כך באופן שאינו ניתן לערעור. אני גם לא זוכר את כל רגעי האקסטזה המטורפת, האדרנלין המתפרץ, הקשרים שנוצרו עם הרבה אנשים מופלאים וגם כמה שהם פחות, והפרידות הקשות, לעיתים קשות מנשוא. אני בהחלט מסוגל לזכור כמעט כל מכונית בה נהגתי לפני הקמת מגזין אוטו, אבל רק חלק מאלו בהן נהגתי אחר כך.
טוב, ככה זה כשעוברים לא פעם חמש מכוניות שונות בשבוע אחד - ובכל זאת, רב הנזכר על הנשכח. ולמרות שאני לא מהמאמינים הגדולים בימי הולדת, וגיליון זה שאתם אוחזים בידיכם הוא עוד גיליון אחד בשרשרת שלא נותקה שלושים שנה ושאינה עומדת להינתק, הרי בכל זאת, מתישהו חייבים להסתכל אחורה ולנסות ולסכם. והסיכום, הזמני, חייב להיות לפחות עבור עצמך, איפה היית ומה עשית.



צר טורי מהכיל את דברי הימים של אוטו בשלושים השנים שחלפו. את ההיסטוריה של המכונית בתקופה זו, בישראל וגם בעולם, וכפי שנעשתה והשתקפה במגזין, נעשה בשלוש סקירות של אוטו לעשוריו; ראשונה שבהן, "העשור הראשון", התפרסמה בגיליון 360 החגיגי.
אני גם לא מתכוון ליצור רשימה כמו "עשר המכוניות הכי מהנות לנהיגה בהן נהגתי בשלושים השנים האחרונות". הרי עוד לפני הגיליון הראשון כבר ביקרתי עם המערכת בתערוכת פרנקפורט, ובמסגרת יום נהיגה לעיתונאים שהיה נהוג אז, נהגתי במיטב התוצרת של גרמניה על מסלול הפורמולה 1 בהוקנהיים. אני לא זוכר על כל מה שנהגתי באותו יום, אז איך אכין רשימה של 10? אבל אני כן זוכר שבאותו יום אודי 200 קוואטרו הממה אותי.
אפתח באובדן ובעצב על מנת שאוכל לסיים בשמחות. אני זוכר שלושה עמיתים שהיו ואינם, את אולי גלאי, את אברהם פורת ואת טל שביט. שלושתם ברוכים בכישרון ענק, אוהבי חיים ומסורים בקנאות למקצועם. הרגעים הקשים ביותר שעברו עלי באוטו היו הרגעים בהם נודע לי על מותו של כל אחד ואחד מהם בטרם עת.
וגם התאונה שסיימה את חייו של איירטון סנה. המערכת התאספה אז בביתו של איזי כדי לצפות ביחד במרוץ. לאחר שאירעה התאונה שרר שקט נורא בזירת ההתרחשות; הצלמים האיטלקים, הפפראצי האוריגינלים, לא התקרבו למכונית; הטלוויזיה עקבה מרחוק אחרי חילוץ הנהג מהמכונית; בבית לא ראינו דבר.
צלצלתי לפורת וסיפרתי לו על התאונה. "הוא גמר את המירוץ?" שאל פורת שהעריץ את סנה יותר ממני. "אני חושש שהוא גמר סופית" אמרתי לו, ותוך דקות היה החשש לעובדה. פורת לא היה מסוגל לכתוב את הכתבה לזכרו, ואני עשיתי זאת, בקושי.



נקודה חמה שמורה בליבי לסובארו DL, מנוע 1300 סמ"ק, שעליה כתבתי את הראשונה בכתבותיי באוטו. בכלל, כדאי שתדעו, לאוטו הגעתי מאהבה - אהבת הרכב, אהבת הנהיגה, אהבת המהירות. לולא האהבה הזו לא הייתי מגיע לאוטו - ועם אוטו עד לגיליון 360. ובכל זאת, למעט כתבות מועטות, במשך כמעט עשור תמים, בחנתי מכוניות בודדות בלבד וכתבתי מעט. אוטו ניזון באותם ימים בעיקר ממבחנים קנויים בחו"ל, רוני ופורת כתבו את המבחנים המקומיים ולא היה מקום בקבינה.
מקום זה התפנה עם עזיבתו של רוני ומאז אני עושה מה שאני באמת אוהב - כולל כתיבת הטור הזה מדי חודש. אז מה בכל זאת הכי אהבתי? קשה לי להגיד, קל יותר לומר מה הייתה אכזבה מבחינתי. אתם יושבים?
בוגאטי ווירון. למעלה מ–1000 כוחות סוס, למעלה מ–400 קילומטר לשעה. הכול נכון. היא יכולה גם להאיץ כמו טיל ולבלום מ–180 קמ"ש מבלי שהנהג יאחז בהגה, ומי שאינו מאמין יוכל להתרשם מתצוגת תכלית באתר אוטו, בחיפוש "בוגאטי ויירון". נו, אז מה חסר? האמת, אני לא יודע להגדיר במדויק - אבל חסרה למכונית נשמה. נשמה של מכונית ספורט קטנה ועליזה - מאזדה מיאטה למשל... או כן, את המיאטה אהבתי מהנסיעה הראשונה שלי בה ועד האחרונה (לפני כחודש).
אני זוכר גם את הערב בו הגעתי לאסיפת הורים בבית הספר של הבן עם טויוטה פריוויה, מכונית שנראתה כמו חללית. מיד התקהל סביבה קהל רב של סקרנים, וכשנודע להם שאני הוא זה שהגעתי איתה החלה עלייה לרגל לכיתה בה הייתי. אני לא זוכר איזו מכונית משכה מבטים דומים. אה כן, כשחיפשנו את זורו (ה–911 שלי) למונית לבנה ונסענו לאסוף אתה נוסעים בתל אביב...
והיו גם שלושת מסעות איסוזו צ'אלנג' בהם השתתפתי, והאנשים שהכרתי דרכם - בראשם, מי שהיה מפקד חיל האוויר ואחר כך נשיא UMI, אביהו בן נון. מי שלא ישב ליד מדורה מאולתרת מול שער גבול חסום בין ארגנטינה לצ'ילי ושמע סיפורי עלילות מאביהו - לא שמע סיפורי מורשת קרב מימיו.
והיו גם השקות מדהימות בחו"ל. באחת מהן, בשעות הקטנות של הלילה בשיחה עם מהנדס שתוי הבנתי מדוע הפרויקט של אגסי לא יכול להצליח; באחרת למדתי מה מבדיל, באמת, בין סיאט לפולקסווגן. בהשקות, לפעמים המכונית היא שזו שעושה אותה - בייחוד אם סימול הדגם מתחיל ב–9 ונגמר ב–11, או מתחיל ב–M ונגמר ב–5, X6 או אפילו 1; לפעמים זה דווקא המקום. כך למשל נערכה השקה מסוימת של רנו ב... גואדאלופ שבקריביים. טיסה לפריז, המתנה ארוכה ואחריה עוד 14 שעות טיסה(!) לאי היפיפה. מבחן של יומיים ו... לחזור.
נראה שהמקום נגמר ועוד לא דברתי אפילו קצת. לא נורא, אולי אמשיך ללהג בטור הבא; חגיגות השלושים רק מתחילות.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות