לאחרונה יש לי נווט "חדש", אובר (Auber) שמו. אני לא ממש מסתדר איתו ברמה האישית, יש מתחים והוא "מפונק". באימון לקראת מירוץ אחר היינו אמורים להחליף חלק ברכב, להתלכלך ולהזיע, הוא הודיע שזה לא מתפקידו. נדהמתי, הרי אין לנו תקציב גדול ואנחנו צריכים לחלוק את העבודה, חולמים להיות מקצוענים ובינתיים עושים את הרוב לבד.
אני למשל נוהג במשאית הגוררת את מכונית המירוץ, מביא אותה למירוצים, מעמיס, פורק – ובקיצור: עושה כל מה שאפשר כדי להשתתף ולהתקדם. וגם חולם על היום בו יהיה לי צוות גדול שיעשה את כל זה בשבילי.
אובר ניווט את המורה שלי למירוצים, שנחשב לנהג מצוין אבל מעולם לא זכה באליפות כלשהי. במהלך האימונים אובר מספר כל הזמן עליו, וכמה שניהם היו טובים ובכלל. נראה שהוא ממש מתוסכל מכך שהוא "נאלץ" לנווט אותי ולא אותו. כשאני אומר לו באיזה קצב מתאים לי לשמוע את ה-NOTES (תיאור מדויק של תוואי הדרך), הוא אומר לי שהוא רגיל "לספר" את הסיבובים, או, במלים אחרות, יש לו קצב שלו שבו הוא מאמין.
כשלא מסתדרים...אני מספיק טיפש כדי לקוות שנסתדר ושוכח שהתיאום בין נהג לנווט צריך להיות כמו בין זוג רקדנים ואין "נסתדר". מה שיש הוא רק עבודה משותפת על שיתוף פעולה הדוק ושלם, על שפה מדויקת ומהירה, על תיאורים מדויקים של סיבובים והקראתם בקצב מהיר ומדוד כשכל עשירית שנייה קובעת.
לפי חוקי המירוץ הנוכחי מותר להתאמן עד שעה 10 בלילה, אנחנו מתאמנים מאוחר הרבה יותר. כשמתאמנים מאוחר, בלילה, אין הרבה מכוניות שיסכנו אותנו ואנחנו אותם ובנוסף רואים את אורותיהם של אלה שמגיעים ממול; בהרים, בכבישים המפותלים, קשה מאוד להבחין במכוניות שמגיעות ממול בשעות היום. והכביש ממש, אבל ממש צר וחלק.
השעה אחרי חצות בלילה, אזור כפרי ואין נפש חיה באזור כולו, אנחנו מתאמנים בסטייג' הררי מפותל וחלק במיוחד, אחד הקשים במירוץ ראלי דה ואר ואולי באליפות כולה.
אנחנו בקטע של הירידה, אובר מכריז על סיבוב ארוך שמאלה ב"מהירות" 80, אני נכנס לסיבוב, כביש צר וחלקלק, ואז אובר "מספר" לי – בדיוק בקצב ש"לא עובד לי" – שהסיבוב נסגר למהירות 60. מאוחר מדי, עד שהמילים חודרות את המחשבה שלי אני קולט שאני לא מספיק, מנסה להדק, מנסה לבלום אבל זה פשוט מאוחר מדי.
צילום: מנהל הגלגל הימני-קדמי של המכונית יורד מהכביש, אני עוד מנסה לעשות משהו אין לי סיכוי. המכונית פשוט מתדרדרת מהכביש לכיוון מטה, מתחילה להתהפך ימינה ואז פוגעת בעץ. העץ עוצר את הנפילה ומעיף את המכונית, שנעצרת ממש לידו. דממה.
אני נושם, קולט שלא קרה לי כלום ושהיה לי מזל מטורף, יכולנו להתדרדר עמוק יותר במורד ההר, יכולנו ליפול לתהום. אני פונה לאובר ושואל אם הוא בסדר, ואז מתגלה לי התמונה: הגג בצד שלו קרס מהפגיעה בעץ לתוך המכונית ופגע בעוצמה בראש שלו. מעוצמת המכה נשבר הכיסא של אובר וקרס לאחור, אובר שוכב עליו פרצופו מלא בדם והוא מחרחר.
אני קורא לו שוב ושוב והוא לא עונה. "הרגתי אותו", זו המחשבה שעוברת לי בראש "הרגתי אותו!!". אני חייב להזעיק עזרה, אנחנו בראש ההר, בקצה העולם, מאיפה תבוא הישועה?!! אני יוצא מהאוטו ומתחיל לרוץ במורד ההר, אחרי כמה מאות מטרים אני חוזר למכונית, קולט שאם אחטוף התקפת סוכרת בדרך להזעיק את העזרה לא אגיע לשום מקום ולא תגיע שום עזרה.
מגיע חזרה למכונית, אובר עדיין ללא הכרה, לוקח איתי סוכריות לדרך וחוזר לרוץ למטה, לכיוון הכפר הקרוב, הרחוק מכאן כשבעה קילומטרים. אני רץ ומתפלל, רק שהוא לא ימות שם למעלה, רץ וכושל, אין תאורה, הלילה שחור משחור, רץ ורץ. מרחוק אני רואה את האורות של הבית הראשון בכפר, בית מבודד שעומד לו כמה מאות מטרים מהכפר, אני כושל אל הבית, תשוש ומבוהל ודופק בחוזקה בדלת. האורות נדלקים ומישהו שואל מעבר לדלת מי זה. אני עונה שקרתה תאונה ושיפתחו לי מהר.
שקט בצד השני, אני צועק ומחנן שיפתחו לי את הדלת ויזעיקו עזרה. ואז מגיעה התשובה: "לא פותחים לזרים בלילה" ושאלך משם. לא עוזרים התחנונים, לא עוזרים התיאורים שיש פצוע, לא מוכנים לפתוח לי. גם בבית השני, כמאה מטרים משם חוזרת התופעה במדויק, ורק בבית השלישי פותחים לי את הדלת, מושיבים אותי, מצלצלים לאמבולנס, נותנים לי לשתות.
האמבולנס מגיע, אני נבדק, אומר להם שאני בסדר ומבקש שיסעו מהר לאובר, שיטוסו להציל אותו. אני היסטרי, בטוח שנטשתי אותו למות ביער למעלה. בדיוק באותו הרגע מגיע אמבולנס נוסף ואומרים לי שלוקחים אותי לבדיקה בבית החולים, אני מסרב, לא מוכן להתפנות עד שאדע מה עם אובר.
שני אמבולנסים נוסעים במעלה ההר, חושך מצרים ואני מחכה רק לראות מה איתו. ואז מתגלה מישהו שכוב באמצע הכביש, ואז מתגלה שאובר חי. מכניסים אותו ומובילים את שנינו לבית החולים.
החיים נמשכואובר בטיפול נמרץ. אחרי מספר ימים הוא מועבר למחלקה, ולאחר עוד מספר ימים הוא יכול לדבר. הוא מספר שהתעורר לבדו, ראה שהדלת שלי פתוחה והיה משוכנע שאני עפתי מהמכונית, ולכן גרר את עצמו לכביש כדי שימצאו אותו שם. לאחר עוד מספר ימים יצא מבית החולים בריא לגמרי.
חזרתי כבר למחרת הביתה. נטלי, החברה שלי, קבלה אותי וטיפלה בי. כבר לאחר יום מנוחה אחד היא שאלה אותי שאלה אחת: אתה רוצה להשתתף במירוץ או לבכות? אבל... התחלתי לומר; אין אבל – רוצה להשתתף או לא?! רוצה – עניתי.
אני אנווט לך, היא עונה, קום ובוא להתאמן.
סיימנו יחד את האימונים, ביקרתי את אובר כל יום בבית החולים והתאמנתי עם נטלי. השתתפנו במירוץ, גם סיימנו אותו. התוצאה לא הייתה משהו, אבל השתתפנו, לא נכנענו. היא תמיד הייתה שם בשבילי, דואגת אבל מחויבת, אשת צוות, אשת חיל.
תודה לך נטלי, על הכל.
ראם
צילום: מנהל 
