מרב לחץ איני יודע אפילו מה בא לפני מה. כמות הדברים שיש לנהל לקראת המירוץ הזה פשוט מטורפת. לא הבנתי ולא האמנתי כמה עבודה דורשת השתתפות במירוץ ראלי, בעיקר כזה שנערך בארץ זרה, ללא ידע מוקדם ובלי עזרה מבית.
לפני המירוץ אני מחפש רכב סיוע, רכב שבו אוכל לשים את הציוד בו אני אמור להשתמש בזמן המירוץ: גלגלים להחלפה, מגבה (ג'ק), מיכלי דלק ועוד.
ואז אני מגלה שלא רק שאין לי רכב סיוע, אין לי את הציוד המינימלי הדרוש למירוץ, אין לי חלקי חילוף, אין לי, תכלס, כמעט דבר..
לבסוף מתנדב גיסי, העוסק בתחזוקת בריכות פרטיות, להשאיל לי את הרכב המסחרי שלו מסוג רנו אקספרס, רכב מסחרי קטן ו.. רחוק, אני נוסע 250 קלומטרים לכל כיוון רק כדי להביא את הרכב ממנו.
ואז עולה עוד שאלה: מי יהיה צוות הסיוע שלי? מי יסיע את רכב הסיוע? מי יחליף לי גלגלים? ימלא לי דלק?
אני מתקשר לכמה חברים בארץ – בצרפת עדיין אין לי חברים. איכשהו, ועד היום לא ברור לי איך בדיוק, אני מצליח לגייס שני חברים של חבר שמגיעים מ... גרמניה כדי לעזור. אחד מהם דובר אנגלית, השני בכלל לא. ועדיין חסר לי עוד איש צוות אחד, משום שדרושים סה"כ שלושה לסוג זה של מירוץ.
אין ברירה – אני מגייס את אמא שלי. היא מגיעה במיוחד מישראל כדי לתת יד, אמא שלי שאין לה מושג ירוק במרוצים ובתפקיד שהיא אמורה למלא – אבל יש לה מחויבות אלי, והרבה.
אנחנו מתייצבים לבדיקות הטכניות של המירוץ, המכונית עוברת וגם אנחנו. נשאר רק לחכות לתחילת המירוץ. שלושה ימי מירוץ ראלי, מהמפורסמים בצרפת וכנראה הקשה ביותר בסבב האליפות.
אם לא הייתי כל כך נאיבי, הייתי נמנע בכל דרך אפשרית מלהשתתף במירוץ כל כך קשה כמירוץ ראשון (או שני או שלישי או אפילו עשירי...). אבל אני כבר כאן ואני מת מפחד.
נדברנו ללכת לנוח לפני המירוץ אבל אני לא מצליח להירגע. בסוף אני נכנע לסקרנות ונוסע לראות את המתחרים הראשונים יוצאים לדרך (כל דקה מוזנק מתחרה, אנחנו מספר 149, תעשו חשבון בעצמכם).
אחרי המתנה מורטת עצבים מגיע תורנו לצאת לדרך, אני מתיישב במכונית, מניע ו.. יוצא מהחניון לקטע הקישור הראשון הקריירה שלי. בעוד כ-35 קילומטרים מחכה לי הקטע המדוד (סטייג') הראשון. קטע קצר מאוד שתפקידו להכניס אותנו לעניינים ואת הקהל לאטרף.
סטייג' ראשון, גשם. אני מתרגש, בקושי נושם, מת מפחד. אבל ממש מפחד, לנסוע בכביש ההררי הזה בתחרות, כשאני נמדד "על אמת", כשמצדדי תהום והכביש רטוב וחלק. אני יוצא לדרך, הנווט מקריא את התוואי, אני נוהג... ממש לאט. לא מסתדר עם המתח, עם המכונית, עם הסטייג', עם כלום ושום דבר!
בסיום הסטייג' אני מאושר, מאושר שסיימתי, וצועק "יש!!" בצרפתית.
הנווט שלי מסתכל עלי בהלם. אני יכול כמעט לשמוע איך הוא תוהה בינו לבין עצמו על מה בדיוק אני מבסוט? על הנהיגה האיטית? על הפאשלות בדרך? על ההכנה הכל כך לא מקצועית?
אחרי עוד מקטע או שניים אני מתחיל להתרגל ואפילו ליהנות מהנהיגה, הזמנים שאני משיג ממש לא מדהימים, אבל אני "זורם" ומתקדם, מתחיל לחשוב שאולי זה יכול להיות אפילו ממש כיף – מתישהו בהמשך.
ואז מגיעים לחניון, ובו אני רואה שכל המכוניות נמצאות, ממספר אחד ועד אלינו.
מכיוון שממש, אבל ממש אין לי מושג ירוק מה קורה כאן, אני שואל את הנווט והוא מספק לי את המידע (שכמובן הייתי אמור לדעת מראש) שעכשיו יש הפסקה של שלוש שעות במירוץ, לסידור מחדש של המתחרים לפי סדר הזמנים שביצעו בחלק בראשון של המירוץ.
צילום: מנהל
ומה אנחנו אמורים לעשות שלוש שעות בגשם? איפה נוכל להיות בינתיים?
כמובן שלא התארגנו מראש, ולכן בילינו שלוש שעות סביב שולחן קטן בבית קפה, צפוף, קר ו.. מייאש.
סוף סוף התפרסם סדר היציאה להמשך המירוץ, ואנחנו כמובן אחרונים, אבל לפחות יוצאים לדרך – גם אם רק שעתיים וחצי אחרי הראשון (ובסך הכל חמש וחצי שעות המתנה). בינתיים יורד הערב ועכשיו יש לי גם גשם , גם חושך, גם כביש חלק וגם תהום שמחכה לי בצד... מרכיבים על המכוניות את הפנסים הנוספים המיועדים לנסיעה בחושך ויוצאים לדרך.
סטייג' ועוד סטייג'. חושך, גשם, תהום ופחד אלוהים. אני רק מחכה שזה יגמר. הצוות שלי, שני גרמנים ואמא אחת, מלווים אותי ופוגשים אותי בין הסטייג'ים להחלפות צמיגים ומילוי דלק, ואני תשוש, מיואש וממש, אבל ממש לא נהנה.
ואז אנחנו מגיעים לסטייג' גבוה בהר ואני רואה טור מתחרים ארוך שעומד ומחכה במנועים כבויים. מה קורה? אני שואל, "מברר" – עונה הנווט.
הוא יוצא מהמכונית ולדעתי לא הספיק להתרחק עשרה מטרים לפני שנרדמתי במושב המירוץ - המושב הכי לא נוח לשינה שאתם יכולים לדמיין.
פתאום אני מתעורר בבהלה. מישהו דופק לי על החלון, זה הנווט שלי.
אני פותח את החלון ושומע אותו אומר: "סיירה אחת קפצה" (תרגום מצרפתית).
?! מי קפצה? לאן היא קפצה? מה הוא רוצה ממני??
הוא מסביר שוב, לאט, והפעם אני מבין: מכונית מירוץ מסוג פורד סיירה עפה לתהום והנווט.. נהרג.
עכשיו אני ממש רוצה הביתה. לא רוצה מירוץ, לא רוצה מהירות, לא רוצה הרים ובטוח ובטח לא רוצה גשם ותהומות, רוצה ה-ב-י-ת-ה!
בסוף מפנים את ההרוג והפצוע ואנחנו ממשיכים. אני לא יודע מה לעשות, ואז מגיעים לצוות הסיוע, כלומר לאמא שלי, שעומדת מבועתת לאחר ששמעה כי נהרג מישהו במירוץ.
אבל אמא שלי, הענקית שהיא, עוזרת למלא לנו דלק ואנחנו ממשיכים לסטייג' הבא.
באמצע הסטייג', כשאני כבר ממש מיואש, שובק המצמד שלנו והמכונית מכריזה על שביתה. הרגע המאושר ביותר במירוץ הראשון בחיי – רגע הפרישה...
רצה הגורל והסטייג' בו פרשנו הוא אותו אחד בו התהפכנו באימון הידוע. סטייג' מקולל.
ושוב אני נשאר במכונית ומחכה בזמן שהנווט הולך רגלית לחפש גרר. אני שוב נרדם, ושוב מתעורר מדפיקות בחלון..
גוררים אותנו חזרה לעיר (60 קילומטרים), אנחנו מגיעים למלון ומגלים שהצוות כבר הגיע לשם והלך לישון (אנחנו כמובן בעידן טרום הטלפונים הסלולאריים – הם פשוט ביררו אצל המארגנים שסיפרו להם שפרשנו) – אמא שלי נרגעה.
בבוקר המחרת ברור לי שאין לי מה לחפש במרוצים. אני קם רק כדי לגלות שהצוות הגרמני כבר נסע הביתה (בכעס – ובצדק. חובבן שכמוני), ורק אמא שלי, שתמיד היתה שם בשבילי, נמצאת שם ותומכת בי כמיטב יכולתה.
החלטתי לפרוש, ראלי זה כנראה לא ממש בשבילי והפנטזיה היתה נחמדה, המציאות – ממש לא.
אבל כבר נרשמתי למירוץ הבא.. וזה כבר בפרק אחר..
ראם.
צילום: מנהל
