בסוף המאה השמונה עשרה התקוממו הסינים נגד התערבות המערב במדינה הגדולה. אחת מקבוצות המורדים נקראה אז בשם "אגרופי הצדק ההרמוני", שם שתורגם בצורה מקוצרת ל'מתאגרפים' - בוקסרים. באופן מוזר מאוד, זה מה שקרה השנה בגרמיש–פטנקירשן. בכל שנה מתכנסים בעיירת הסקי הזו, על גבול גרמניה–אוסטריה, עשרות אלפי אופנוענים רכובים על ב.מ.וו, וגם השנה רובם ככולם היו מצוידים ב–R1200GS המיתולוגי של החברה. אלפי מנועי בוקסר כאלו שטפו את העיירה הציורית הזו. רוכבים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, שהרגישו בועטים ופרועים כשהם מרכיבים את בנות זוגן שלבשו בדיוק אותו מעיל ואותה קסדה בצבעים תואמים. לא ממש "בורן טו בי ווילד" אבל כיף גדול. לכולם היו ג'י–אסים שנעשו עם השנים, כמוהם, גדולים וכבדים.
אופנועים שהלכו וצמחו, ונהיו עמוסי טכנולוגיה עם אינספור בקרות משוכללות שעוזרות למנוע החלקה ולהפסיק נעילה, מצוידים במנתקי הצתה ובקרי שיוט, וערב רב של מיקרופרוססורים שעוקבים אחרי כל נורית שנשרפה. זו מכונה ובה שלל קונדומי טכנולוגיה שמטרתם בסך הכל טובה - לפנק ובעיקר להציל חיים.
אבל השנה נרשמה התקוממות.
.jpg)
צילום: דני קושמרוב.מ.וו אמנם הציגה במתחם שני אופנועים חדשים ומתוחכמים: ה–S1000XR, טורר–ספורט–אדוונצ'ר שנטל את המנוע מרובע הצילינדרים מאופנוע הסופרבייק האימתני של הבווארים, וה–R1200RS שעטה שמלת פיירינג על דגם הבוקסר–כביש. אלו שני אופנועים מצוינים, לפי כל מדד. ולמרות זאת - את מירב תשומת הלב תפסו אוהלים ובהם אופנועים לא חדשים בעליל. דגמי K100 בני ארבעה צילינדרים, שנולדו ארוכים ועמוסי פלסטיק, ובעיקר R80GS ו–R100GS עם מנועי בוקסר חלושים. אופנועים משנות השמונים ותחילת שנות התשעים, נטולי אלקטרוניקה, שכנפיהם קוצצו, כידוניהם הוחלפו ומכליהם לוטשו. אופנועים קטנים, מינימליסטיים, שבהם אפשר לראות את המנוע ולהתענג (וגם לסבול) ברכיבה על הרוח. אלו אופנועים שמעצבים אוהבי–מכונה הפכו למשהו אישי שאין לאף אחד אחר, ליצירות אומנות ממונעות ושימושיות שחלקן מתומחרות בכמעט 30 אלף אירו - מחיר כפול משל GS חדש מהניילון באירופה!
.jpg)
צילום: דני קושמרוהשנה בגרמיש הבוקסרים הישנים קמו על אלו החדשים. מרד הבוקסרים.
המחשבה הרומנטית והמרגשת הזו עלתה בראשי בשיטוט בין אוהלי המעצבים (הרבה מהם, אלא מה, איטלקיים) בפסטיבל השנתי שנערך כאן כבר השנה החמש עשרה. יש קסם בעובדה שהאירוע הזה כמעט ולא משתנה, שאין כאן ניסיון להמציא אותו בכל שנה מחדש. בכל פעם האופנוען–פעלולן כריס פייפר יתעלל באחד האופנועים במעשים לא מוסריים בעליל; בכל שנה יהיה מתקן "קיר המוות", שמצליח להפתיע ברמת ההתרגשות שהוא מעורר בך גם ארבעים שנה אחרי שראית לראשונה כילד את אותה הופעה בדיוק של אופנוענים שרוכבים אופקית על כלונסאות עץ רוטטות; גם כאן יבקשו מהצופים בסוף האירוע לזרוק מטבעות כסף לזירה, רק בלי התירוץ שהיו משמיעים בלונה פארק של שנות השבעים בישראל לפיו - "אף אחד לא מוכן לבטח אותם". גם השנה היה בקצה המתחם אוהל לבן ענק שהגישו בו אוכל רע ובירה מצוינת, וגם הפעם הופיעה בערב אותה להקה - גארי אנד גארי - ששמה טיפשי כמו המוסיקה שלה ושמח כמותה. להקה ששרה את מיטב להיטי הסבנטיז והאייטיז לשמחתם של אלפי אופנוענים מאושרים שהגיעו מכל רכבי העולם לאירוע הזה. אופנוענים שנראו במבט מהצד נטולי כל תחושת ציניות או ניסיון לחפש איפה הלהקה זייפה. והיא זייפה. אז מה? נדמה שאנחנו הישראלים איבדנו קצת את היכולת הזו, סתם לשמוח. ולמרות האלכוהול הרב שנשפך לא היתה אלימות ולא נרשמו תאונות, ואיש לא עשה ברן–אאוט או ווילי, ולא היה אף שוטר שיגיד מה מותר ומה אסור, והכל היה מנומס וחייכני כל כך, ושליו, נטול ניסיון של מישהו להוכיח משהו למישהו אחר.
.jpg)
צילום: דני קושמרובבוקר עלתה השמש והיה אפשר להתענג (שוב!) על כוס בירה או לקחת אופנועים לרכיבת התרשמות בכבישי האלפים הסמוכים, הנפלאים, בלי לדעת שחצית גבול למדינה אחרת, בלי לדעת באיזו מדינה אתה בכלל. מכוניות איטיות ממך ינועו הצידה כדי לתת לך מרווח לעבור בינן לבין פס ההפרדה הלבן, ואישה מאוד לא צעירה תעצור את טיול הבוקר שלה ליד אופנוע משופץ כשהיא אומרת לעצמה - "Meisterwerk!" (יצירת אומנות, בתרגום חופשי).
זה היה סופשבוע של מפגן כח ליצרן הבווארי, ובמקביל מעורר מחשבות על ישראליות, על תרבות מוטורית. ובעיקר על הקהילה הגאה, הקהילה הגאה שלי, זו שבארץ מושמצת כל כך וסובלת מהצקות בלתי פוסקות שהן על סף גזענות דו גלגלית. קהילה שחגגה את עצמה, בסופשבוע אביבי אחד, בהרי האלפים של אירופה.
.jpg)
צילום: דני קושמרו
הגירסא הישראלית זה אמנם קצת פחות ירוק מהאלפים, אבל גם השנה ניסו לעשות בארץ סוג של "גרמיש ישראלי", כשבעלות מסובסדת (שהייתה יותר דמי רצינות) של 100 שקלים, הזמינו את רוכבי ב.מ.וו המקומיים לטיול בשני מסלולי רכיבה - שטח או כביש - שהסתיימו באוהלי נוקדים שליד מצדה ובאירוח מלא בסגנון מדברי שכלל לינה ומזון, ורשף לוי שהיה המום מהמדבר ומהעובדה שאנשים מבוגרים באמת רוכבים על אופנועים. ה–R1200GS שעל אוכפו הגעתי לאירוע הוכיח שוב את גדולתו - רגע אחד מקפץ על בולדרים ותלוליות בדרך עפר, ורגע שני דוהר באוטסטרדה או משכיב בכביש המפותל. רב גוניות שמצליחה להרשים בכל פעם מחדש ולהסביר את ההצלחה של הכלי המיוחד הזה.
.jpg)
צילום: דני קושמרו
האופנוע המלווה את הדרך הלא ארוכה ממינכן לגרמיש, דרך שהארכתי מאוד דרך הכבישים הנפתלים המוריקים ועמוסי האגמים של בוואריה, עברתי על ה–R1200R. הבוקסר העירום והצנוע שמסתתר תחת כנפיו האייקוניות של ה–GS משתמש באותו מנוע בדיוק. למרות הצל הגדול שמטיל עליו האח ארוך המתלים, יש ל–R לא מעט יתרונות עליו - הוא צר, קל ובעיקר נמוך בכמה סנטימטרים, שעשויים להיות משמעותיים מאוד למאותגרי גובה. האופנוע הזה חושף ניבים בכביש כמו ה–Kesselberg - דרך של 8 קילומטרים שמטפסת על הר ויורדת ממנו בפיתולים משובחים, שמזכירים שהיתה פעם מסלול מרוצים של ממש. כביש שמנמק למה ה–R הוא אופנוע טוב כל כך. זה כלי שמצליח לרגש במקומות כאלו אבל במקביל גם יעיל - אם מציבים לו מיגון רוח קל - לרכיבות ארוכות, ונעים מאוד להתנהלות בחיי היום יום. אם אתם רוצים בוקסר, אבל אחר, זו אלטרנטיבה ראויה בהחלט.
.jpg)
צילום: דני קושמרו
