מקום אחר / טור אישי של אריאל אלסיבוני - אוטו

מקום אחר / טור אישי של אריאל אלסיבוני

אריאל מספר על הנטיות המוטוריות שלו בטורו האישי מגליון 354 של מגזין 'אוטו'

תוכנת הוואטס-אפ החלה מצפצפת בקצב גבוה. כניסה אליה גילתה זרם תמונות בלתי פוסק. ערב רב של פרארי משנים שונות בתנוחות שונות על דשא מוקפד ושמיים מושלמים. זה אחי ששולח את התמונות המדוברות והקצב אינו מאט. אם כבר, הוא מתעצם.

"איפה אתה?" אני קוטע את בליל התמונות האינסופי. "קונקורס דאלגנס" עונה אחי. תשובה אחת שמראה כמה רחוק הוא נמצא מכאן. לפני מספר שנים הוא נדד אחר אהובת ליבו ועכשיו הוא אמריקאי. פעם בתקופה הוא הולך לתערוכות ומכירות פומביות שאותן אני מכיר רק מהרשת, מהספרים, מהסיפורים. היות ואחי הקטן קיבל את החינוך המוטורי שלו ממני (כך אני רוצה לקוות), הוא שולח תמונות שעושות לי טוב בלב וכואב בראש. הוא מצלם בפירוט את הקלאסיות, פורט בפיקסלים את ה-F40 שנטחנה עד דק בכל מדיה, את ה-GTO250 הנחשקת, ואז מפיל אותי סופית עם טסטה-רוסה. לא זאת ממיאמי וייס ושנות השמונים המביכות. הטסטה רוסה הנכונה משנות השישים.

התחייבות
יש כאלו שמאמינים בבלוקים. יש כאלו שמאמינים בנכסים כלכליים. אינני מבין לא באלו ולא באלו, אבל אני מוכן להתחייב בפניך שאם אתה רוצה להשקיע את הכסף שלך במקום בטוח, קנה מכונית מירוץ ישנה, רצוי שיהיה כתוב עליה פרארי.

הנה מספר הוכחות לנכונות טענתי: ב-2011 נמכרה פרארי TR250 (טסטה-רוסה) בכ-16 מיליון דולר; ב-2012 נמכרה 250GTO בכ-32 מיליון דולר; ב-2014 נמכרה TR250 תמורת כ-40 מיליון דולרים. המגמה ברורה – המחירים עולים. ד"א, הטסטה רוסה הזו, שנמכרה בסכום הדמיוני הנ"ל, הייתה ייחודית בין מיוחדות. מדובר במכונית מירוץ רשמית של פרארי שזכתה בשני מירוצים באליפות העולם למכוניות ספורט ב-1958 (בואנוס איירס וסברינג) בידיהם של פיל היל ופיטר קולינס. המכונית לא עברה רסטורציה מעולם וברוב חייה היא בילתה במוזיאון המכוניות הקלאסיות של פורד. מסתבר שהתחזוקה הקפדנית והאוהבת שקיבלה שם במשך שלושה עשורים שמרה אותה במצב מעולה למרות שלא שופצה באופן מקיף מעולם.

הסיפור של ה-250TR מיוחד למדי. פרארי רצתה להתכונן לשינוי בתקנות, ואנשיה ידעו שתוטל מגבלת נפח על המנועים באליפות מכוניות הספורט. לקראת שנת 1958 בנו אנשי פרארי את ה-TR250. זו למעשה מכונית שהורכבה מכל הבא ליד עם מחשבה אחת – עמידות. בשביל לסיים ראשון הרי צריך קודם כל לסיים.

השלדה התבססה על זו של ה-500TR, ואנשי פרארי חיפשו מנוע קטן מספיק. הם התנסו קצת עם מנועי V6 והחליטו בסוף להשתמש בטיפו 158 האמין והפשוט יחסית מה-250GT. למרות המתכון הפשוט, העיצוב של סקגליאטי לא פחות ממדהים. השסעים האדירים מאחורי הגלגלים הקדמיים נמצאים שם בעיקר בכדי לקרר את בלמי התוף האדירים – ופשוט נראים מצוין גם היום. כן, כן, בלמי תוף. אמרנו פשטות לא?

הניצחונות לא אחרו להגיע, כולל בלה-מאן, ופרארי לקחה את אליפות מכוניות הספורט בקלות יחסית. האמת היא שהמכוניות היו קצת פשוטות מדי. במהלך העונה פרארי שיפרה אותן בעקביות, כשהשיפור העיקרי הוא החלפת המתלה האחורי לדה-דיון. אבל גם אחרי שיפורים אלו היא לא נחשבה למתקדמת במיוחד. בייחוד כשמכוניות כמו פורשה 718 כבר הסתובבו על המסלולים והראו את פני העתיד לבוא.

ה-TR250 היא מכונית חשובה מאוד לפרארי, אחת ממכוניות המסלול המצליחות ביותר שלה, וכל מבט בתמונות שאחי שלח לי הציף את הסיפורים שמאחוריה, את הערך הדולרי שלה וכמובן, את יופייה המטמטם. אבל היא מלהיבה אותי מעוד בחינה.

אפשר לשמוע אותי לא פעם מתלונן על שימוש צולב בפלטפורמות – מה שגורם לשעמום חוצה קטגוריות בעולם הרכב. ה-TR הזו היא דוגמא מצוינת לזה ששימוש במכלולים קיימים (שלדה, מנוע) לא אמור להפריע לאף אחד לייצר מכוניות גדולות מהחיים. העובדה שהיא לא עוצבה אף פעם על הנייר, אלא ישר במתכת, מוכיחה גם שהיו זמנים שבהם היה אפשר לייצר מכונית מירוץ מצליחה מהראש ישר אל האספלט, בלי לעבור וועדות ממוחשבות או אנושיות קודם. אני מוצא את עצמי עורג לעידן הזה לפעמים. בייחוד מול המראה המשכנע הזה שניבט מהתמונות.

אני שמח שאחי הקטן חושב כך גם הוא. זה מראה שגם פער גילאים של עשור לא הופך את החדשות והמודרניות לנחשקות יותר. לראיה, לצד תמונת ה"לה-פרארי" החדשה הוא צירף את המילים "פריוס". פגע בול.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות