ראית את הג'וליה החדשה של אלפא רומיאו? וואהו. עשה לי טוב לראות אותה. ארבע שנים ארוכות היתה אלפא רומיאו בלי סדאן, כשמחליפת ה-159 לרגע צצה באיור כזה ורגע נעלמת לתוך תהומות האינטרנט. ועכשיו סוף סוף היא כאן. מגובה במספרים יפים שמניעים את הגלגלים הנכונים. תענוג.
אהבה עיוורת
קוראי המגזין הזה קוראים את הביקורת אותה אני מעביר השכם וערב על תעשיית הרכב האיטלקית. אם זה מבחן עתיק וארסי לקטנה חמה כזו, או ביקורת נוקבת עדכנית על יוקרתית ספורטיבית. איני חוסך את שבטי מהתעשייה האיטלקית. אבל כל אלו מחפים על אמת אחת. כאותו אוהד כדורגל של קבוצה כושלת גם לי יש אהבה. עיוורת, חסרת תקנה. אני סאקר של תעשיית הרכב האיטלקית. לא משנה מה קורה איתם. כמה הם צוחקים עלינו, האוהדים, ואלו מהלכים שנויים במחלוקת הם מבצעים. אוהב איטלקיות, אין מה לעשות.
אני גם יודע בדיוק מתי זה החל. כשנולדתי, אבא שלי עבד בפיאט. פעם, היו מביאים את המכוניות מהנמל למוסך המרכזי בנסיעה. כן. לא משאיות שיודעות להוביל עשר מכוניות בכל פעם. בנסיעה, אחת-אחת. וזו היתה העבודה של אבא שלי. וכמובן שהיו מכוניות בבית. אמא שלי תמיד סיפרה על איזו 850 ספיידר ונסיעה לסיני בלי גג ובלי דאגות. את ה-127 ספורט אני כבר זוכר בעצמי.
ואת הלנצ'יות. אוי הלנצ'יות. 1989, מיקי ביאזיון לוקח את אליפות העולם עם האינטגרלה, ואבא בעזרת הקשרים שנותרו בפיאט מארגן לי תמונה ענקית לחדר ובה אינטגרלה בנעילה נגדית מלאה עם הכיתוב "קמפיונה דל מונדו 1989" – דהיינו אלופת העולם. בחניה חנתה כבר פריזמה, שהחליפה את הדלתא 1.3 החלושה של משפחת אלסיבוני.
נידון לאיטלקייהכשאני כותב את הדברים האלו, אני מבין שלא היה לי סיכוי. שום סיכוי. כשהוצאתי את הרישיון אתה יכול כבר להבין מה קרה. הלכתי לראות מכונית ונפלתי על שתיים. האחת היתה ספיידר 1.6 מקורית לבנה ויפיפייה. לידה חנתה ההיפך הגמור. רנו 5 טורבו 2 שחורה ונהדרת בפני עצמה, עם מנוע מרכזי והנעה אחורית. שתיהן למכירה. התלבטות. אני זוכר שהרנו הציתה לי את הדמיון, אבל משאבת הדלק שלה לא הייתה תקינה ואני, ילד צעיר ולא מבריק, לא רציתי להתעסק עם זה. קניתי את האלפא ולא הסתכלתי לאחור. אני לא יודע במי מהשתיים הייתי בוחר היום, אני יודע במי בחרתי בפועל.
האהבה הזו הפילה אותי למקומות רעים. לנצ'יה דדרה לדוגמא. זו מכונית מצוינת, מאובזרת, עם התנהגות כביש טובה ומנוע 1.8 ל' גמיש למדי. אבל זו לא היתה לנצ'יה. וכאן מכה בנו המציאות ללא רחם. הדדרה ההיא הייתה למעשה פיאט טיפו (תגיד טמפרה אבל גם הטמפרה היא טיפו...). והטיפו היא אחת הסיבות למה התעשייה האיטלקית הגאונית, לא פחות, לפעמים ממררת את חיי אוהביה.
צילום: מנהל אלפא רומיאו ספיידר. בדיוק כמו שהייתה לו, רק בצבע של בנות
הטיפו היתה למעשה המכונית שהציגה את המונח פלטפורמה. תכנון בסיסי אחד שמתאים למשפחה שלמה של דגמים. הטיפו היתה גם דלתא 2, וגם טמפרה, ודדרה, ואלפא 155 ומה לא. הטיפו ההיא אחראית בגדול לאיך שעולם הרכב נראה היום. היא הניחה את אבן הפינה, ויצרנים כמו פולקסווגן, רק הלכו ושכללו את השיטה.
אבל מי שהמציאה את השיטה לא נחה על שמריה. לקח לאלפא כמה עשורים להבין את מה שלקסוס, לדוגמא, ידעה מההתחלה. אתה לא הולך להילחם במרצדס וב.מ.וו עם הנעה קידמית. זה לא הולך. ועכשיו אנחנו מתבשרים שלראשונה מאז שה–75 האחרונה ירדה מפס הייצור (1992), יש לאלפא מכונית הנעה אחורית בייצור סדרתי.
אה, ג'יורג'יוהבסיס עליו נחה הג'וליה החדשה היא פלטפורמת "ג'יורג'יו", פלטפורמה חוצת חברות ויבשות שמניעה מכוניות איטלקיות כחולות דם ומכוניות אמריקאיות עם ייחוס פחות. כן, כן, זו אותו מתכון שעליו הזדעקתי בהצגת מזראטי גיבלי. הנתונים מבלבלים, הגרסאות סותרות, אבל זה זה. כמו הגיבלי, גם הג'וליה נחה על פלטפורמה שמשמשת את ה-300 והצ'ארגר. יש כל מיני חצאי עובדות והמצאות שלמות סביב העניין הזה. קיימת טענה שהפלטפורמה של הגיבלי והג'וליה תשמש את הדגמים העתידיים של קרייזלר ודודג' – האמת היא שהיא כבר משמשת את הדגמים הנוכחיים.
אני יכול להגיד לך משהו? אני לא בטוח שאכפת לי. תן לי לראות איך היא זזה, איך היא מגיבה. עם 510 כ"ס, היא יכולה מבחינתי להשתמש בפלטפורמה של נוקיה 2120. מכור לאיטלקיות, כן...
מה הקשר של כל אלו לאלפא האחרונה? בכל עידן כותבים עיתונאי הרכב את המשפט הבא "זוהי כנראה האלפא רומיאו האמיתית האחרונה". כתבו את זה על ה-75, כתבתי את זה על ה-156. קלישאה.
שעתיים לפני כתיבת שורות אלו קנינו לאשתי שתחייה מכונית. אלפא 159. בעידן הזה של מכוניות מחופשות, אני עומד לכתוב את זה, כן. נראה לי שזו היתה האלפא רומיאו האמיתית האחרונה. וכנראה שעוד עשור נכתוב את זה גם על הג'וליה.
צילום: מנהלאריאל אלסיבוני היה מעדיף שזו תהיה המשפחתית הבאה שלו
