מכירים את הימים האלו שבהם נדמה ששום דבר לא הולך, וכל העולם נגדכם? זו הייתה התחושה בניסיון לארגן את המבחן הזה. קודם אלו לא יכלו לספק כלי, אחר כך להם נשרף כלי ההדגמה וכך המבחן נדחה מחודש לחודש. הפעם סוף סוף היה נדמה שהכל מסתדר, עד שיומיים לפני המועד המתוכנן צלצלו מאבניר להודיע שלא יצליחו לספק מאבריק XDS למבחן כמתוכנן.
מרפי וקארמה כמה התקפי לב ועשרות טלפונים מאוחר יותר, נסגר שלמבחן יצטרף כלי פרטי של אחד מהמפיצים של אבניר. אמנם, מדובר בטורבו (שכבר נבחן אצלנו, ופחות מתאים להשוואה) המאובזר בכבדות, אבל זה עדיף על כלום. אוכל נרכש בערב לפני, וברבע לשבע בבוקר כבר יצאתי מהבית כדי להספיק לאסוף את שאר חברי המערכת לפני ההתייצבות בתחנת הדלק פז ליד רמת חובב, נקודת היציאה, בשעה תשע וחצי. שם היינו אמורים לפגוש את המובילים שהבטיחו להביא את הכלים "עד עשר בבוקר".
הם, כמובן, לא הגיעו בעשר – זה היה ברור מראש לכל מי שאי פעם עבד עם מובילים בכלל, ומובילי כלי רכב בפרט. אבל הם גם לא הגיעו ב-11, וזה כבר היה יותר מהאיחור שלקחתי בחשבון. למעשה, הכלי השלישי הגיע רק אחרי 12 לסוכנות פולאריס בב"ש, מכניס אותנו ללחץ זמנים. "קצת גז, נוותר על העצירה בעין עקב, ויהיה בסדר" חשבתי לעצמי. אבל הרייזר 1000 חשב אחרת, וחמש דקות אחרי שיצאנו לדרך הודיע קול פקיעה רם על מותה של רצועת ההנעה – נקודת תורפה מוכרת בכלי צל"צ. צוות טכני נשלח מיד עם רצועה חליפית והבטחה ש"תוך עשר דקות אתם בתנועה", רק כדי לגלות שבורג מרכזי בווריאטור נשבר, וידרוש חזרה למוסך ובערך שעתיים עבודה כדי לחלץ אותו. נהדר... עוד זמן איכות על הספסלים ליד תחנת הדלק...
בעוד אנחנו יושבים ורואים את השמש מעריבה ואת התוכניות ליום הראשון קורסות, שמנו לב לכמות גדולה של מכוניות נושאות צעירים בדרכם דרומה, עמוסות להתפקע בציוד ואנשים בלבוש בסגנון שנות השישים. בירור קצר העלה שהם בדרכם לפסטיבל מידברן, הגרסה המקומית ל"ברנינג מן" האמריקאי. הקונטרסט החד בין הכלים אותם אנו אמורים לבחון, אחד הסמלים האולטימטיביים לממון ורכוש, לבין הפסטיבל שבא להתריס בפני הקפיטליזם ותרבות הצריכה המערבית, שעשע אותי. אולי בגלל זה המבחן הזה פשוט לא רוצה לצאת לדרך, מין קארמה שכזו?
צילום: ניצן אביבי | צילום וידאו: אליק פרומצ'נקו | עריכה: גיל חסון חולות אבל בסוף הוא יצא לדרך. רק בשלוש בצהריים, אבל יצא.
תחנה ראשונה: החולות של נחל סכר. שילוב של מתלולי חול גבוהים, שבילים מפותלים בין עצים ושבילי באמפים ארוכים. לפני שניכנס לפרטים, צריך להבהיר כבר עכשיו – כל שלושת הכלים האלו מציעים יכולות מדהימות בחול. עליות שדורשות נהג מיומן והמון תנופה בלנד-קרוזר/פאג'רו, כמעט וגורמות לנהג לפהק בכלים הללו. באמפים שהיו מנערים את יושבי ה"ג'יפ" הממוצע כמו נודלס בווק, נספגים על ידי המתלים ארוכי המהלך כאילו מדובר בשיבושים קלים ותו לא. ובכל זאת, יש הבדלים.
דווקא ארקטיק קאט ווילד-קאט הפחות חזק, כך התברר, הוא הכלי החביב ביותר בחולות. אחרי שמתרגלים לתנוחת הנהיגה הלא מוצלחת (נכון יותר, מפסיקים להתעצבן על מי שהגה אותה), ולמושבים שכמעט ולא מציעים תמיכה צידית, מגלים את היתרונות הטמונים בתנוחת הנהיגה הנמוכה, שתורמת להורדת מרכז הכובד. הכלי משנה כיוון בזריזות רבה יותר משני מתחריו, והתנהגותו מאוזנת יותר – יתרון גדול כשמתפתלים במהירות בין עצי האשל שתוחמים את השביל החולי. המנוע "חי" ומגיב היטב לפקודות הדוושה, והמתלים קשיחים יחסית, מעניקים ריסון מעולה למאסה. ההגה בכלי המבחן היה תקול (מתברר שחיישן ההגה הפסיק לתפקד) ושינה את משקלו באופן פתאומי תוך כדי הפניה – ועדיין זה היה הכלי שברח קדימה בקטעים המפותלים.
פולריס רייזר מציע תגובת מנוע חדה אפילו יותר מהווילדקאט, עם עלייה מהירה בסל"ד וכוח זמין. הבלמים שלו הם הטובים והנושכים בחבורה – לפני ווילדקאט, שמספק עוצמה סבירה, ומאבריק שבלמיו פשוט חלשים מדי. עם זאת, ההיגוי שלו רך מדי ונטול פידבק והמתלים מנתקים את הרוכב מפני השטח באופן כמעט מוחלט. רואים באמפים וקוליסים מגיעים – אבל לא ממש מרגישים אותם. זה נהדר בהיבט הנוחות, קצת פחות בהיבט הביטחון בנהיגה. הוסיפו לזה התנהגות פחות צפויה בכניסה לפנייה – לפעמים מתקבל תת היגוי, ולפעמים דווקא היגוי יתר – ומדרס רגל שמאל שממוקם לא טוב, ותבינו מדוע זה היה הכלי הפחות אהוד בקטעים המפותלים.
קאן-אם מאבריק התמקם בין שני האחרים. הוא אומנם זז מעט יותר על המתלים מהפולריס (אולי בגלל תוספת המשקל של האבזור הנוסף - מושבי ספורט TWISTED STICH, חגורות 4 נקודות DRAGON FIRE, דלתות DRAGON FIRE, תיקים PRO ARMOR, אגזוז YOSHIMURA), וגם אחרי שהקשחנו את שיכוך הכיווץ, המתלים האחוריים נסגרו מדי פעם על באמפים; אך בזכות הגה מתקשר יותר והתנהגות צפויה וניטראלית יותר בפניות, הוא התמקם במקום השני בתא השטח הזה. מול הווילדקט הוא סובל בקטעים הצפופים מהתנהגות מסורבלת יותר ותנוחת נהיגה גבוהה (כמו ברייזר) שמרתיעה בכניסה לפניות. אגב, כלי המבחן צויד במושבי באקט עמוקים ואוחזים וסט רתמות לא מקורי, שתרמו רבות לתחושת הביטחון ביחס לזכור לנו מהמושבים המקוריים בהם התנסינו במבחן שערכנו למאבריק טורבו.
צילום: ניצן אביבי | צילום וידאו: אליק פרומצ'נקו | עריכה: גיל חסון תפעול, אבזור ועוד ואם כבר נגענו בקוקפיט. חגורות השלוש-נקודות הקפיציות, כמו ברכב רגיל, שמותקנות ב
רייזר הן פשוט לא לעניין בכלים כאלו, בוודאי אם מתכוונים לנהוג בהם בקצב גבוה; לא לעניין, אבל נוחות יותר לתפעול מרתמות ארבע או חמש נקודות. הרייזר גם מציע את תא הנוסעים המרווח ביותר כאן, אם כי בפער קטן.
ה
מאבריק אומנם רחב יותר, אבל המנוע המרכזי תופס חלק נכבד מהרוחב וחוצץ בין הנהג לנוסע (וגם פולט לא מעט חום – לא להיט בקיץ). המאבריק הוא היחיד שמציע לוח מחוונים מאחורי ההגה, מול עיני הנהג, ולא במרכז הדשבורד. הוא גם מציע את לוח המחוונים העשיר ביותר, עם מחוונים נפרדים לסל"ד ולמהירות.
האחרים מציעים מחוון בודד, עם צג דיגיטלי באמצעו; ה
רייזר מציג את המהירות בגדול ואת הסל"ד בצג, ה
ווילדקאט להפך. עניין זה מסמל גם הבדלי הגישה בין שני הכלים, כפי שנגלה בהמשך.
ועוד עניין שצץ ועלה כבר בשלב הראשוני הזה – ה
ווילדקאט מצליח לעצבן עם פרטים קטנים, שנראים כאילו בוצעו כלאחר יד: מנגנון סגירת הדלתות דורש דיוק בסגירה, כוח בפתיחה והיה היחיד שנפתח מדי פעם תוך כדי נסיעה; בתור בונוס, הוא כולל אלמנט מתכת דק ובולט במיקום אסטרטגי, שאורב לברכי הנהג והנוסע בכניסה אל הכלי; הרתמות מחוברות לקורה אחת, ולכן ממוקמות באלכסון, מה שגורם לרתמות הדקות לחתוך אל תוך הצוואר, והן גם לא כוללות אפשרות כיוון נוחה לרוחב – פשוט הזוי. גם תא הכפפות הוא הפחות שימושי כאן, הן בשל גודלו והן בשל מנגנון נעילה קפיצי, שבהשפעת החול והאבק קצת איבד את הצפון ואת היכולת לשמור על התא סגור.
מצד שני, הווילדקאט הציע את טבעות העיגון הסבירות ביותר בתא המטען – לא ברור מה חשבו לעצמם אנשי פולאריס כשלא טרחו למקם אפילו טבעת אחת לרפואה ברייזר !
צילום: ניצן אביבי | צילום וידאו: אליק פרומצ'נקו | עריכה: גיל חסון פול-גז השמש הולכת ומעריבה, ואנחנו צריכים להגיע למכתש רמון עוד היום. החרטומים מופנים דרומה, לעבר צומת הנגב, שם נתחבר לציר הנפט, שחותך את המדבר ב"דוך" היישר אל המכתש. השבילים פתוחים למדי אבל חרוצי מים ומשובשים. כל זה לא מפריע לשלושת אבירי הגיהינום שלנו, שחותכים את המדבר בקצב שעד לא מזמן היה נחלתם הבלעדית של רכבי מירוץ ייעודיים ואופנוענים מוכשרים ואמיצים במיוחד.
המשככים האחוריים ב
מאבריק דורשים עוד הקשחה קלה כדי להתמודד עם המהירות הגבוהה, וההגה עבר למצב "מדיום" (יש שלושה; המאבריק הוא היחיד שמציע מספר מצבי תגבור), ומאותו רגע הוא הופך לרכבת אקספרס מדהימה. היציבות הכיוונית שהפריעה לנו בין העצים הופכת ליתרון, והוא צולח גם קטעי שביל משובשים באדישות. רק הבלמים החלשים פוגעים קצת בביטחון. המאבריק מציע יתרון של כ-10 קמ"ש על הרייזר במונחי "מהירות שיוט נינוחה" – המהירות שמעליה הכלים מתחילים לשדר חוסר נוחות, ולדרוש ערנות מהנהג.
ה
רייזר ממשיך להציע אותה נונשלאנטיות שהפגין בחולות. כאן דווקא ריככנו מעט את המתלים כדי לגרום לזנב להפסיק לדלג על מהמורות במהירות גבוהה, אבל אחרי שמצאנו את הכיוון הנכון, התקבלה שוב ספיגת מהמורות מנתקת, ויחד עם ההיגוי הקליל הקילומטרים עברו מבלי לעייף, למרות הקצב והתוואי הלא פשוט. אבל אותו ניתוק גם פוגע קצת בתחושת הביטחון – וזו הסיבה, ולא המנוע, לשיוט הקצת יותר איטי לעומת המאבריק. גם העובדה שהרייזר הגיע בלי שמשה קדמית, אפילו לא סמלית (למרות שחצי שמשה כלולה באבזור הסטנדרטי), גרעה מהנוחות בשיוט מהיר.
ומה עם הווילדקט ? בשבילים המהירים הללו, במהירויות שנושקות למאה קמ"ש, התחיל להיות מורגש המחסור בסוסים. לא משהו אקוטי, רק קצת פחות "מיץ" כשמועכים את הדוושה אל תוך התחום התלת-ספרתי. אבל זה הפריע הרבה פחות מאשר השמשה הקדמית, שמעוצבת באופן נאה, אך מעוותת לחלוטין את שדה הראיה, ומפריעה מאוד בנהיגה בקצב גבוה; עד כדי כך, שבלילה דאגנו לפרק אותה. וחבל, כי דווקא מבחינת מתלים והתנהגות אהבנו מאוד את הווילדקט בקטעים המהירים הללו, בעיקר בפיתולים. גם כאן אהבנו את הישיבה הנמוכה והמתלים הקשיחים – למרות הבעיטות שמדי פעם העבירו לכליותינו, בעיקר על רצף שיבושים בינוניים בעומס חלקי – וגם כאן סבלנו מההגה התקול. הווילדקאט פחות נינוח, יותר מעייף לאורך זמן משני האחרים, אבל כל הבוחנים היו תמימי דעים כי זה הכלי שהיו לוקחים לסשן שבילים בסגנון WRC. הוא פשוט מרגיש הרבה יותר ספורטיבי משני האחרים, למרות שכנראה לא יהיה מהיר מהם ברב המוחלט של המקרים.
צילום: ניצן אביבי | צילום וידאו: אליק פרומצ'נקו | עריכה: גיל חסון
מסלעות אחרי לילה קצר מדי בחניון בארות שבמכתש, שכלל אורחים רצויים (שהביאו אבטיח) ופחות רצויים (עקרב שחור ענק), השכמנו עם הזריחה, קשרנו שוב את מטלטלנו אל הכלים ויצאנו מזרחה, בערוצי מכתש רמון, לעבר מעלה רמון. תוואי איטי יחסית, משובש מאוד, שבסופו יאכיל מרורים כמעט כל כלי סדרתי שאינו צל"צ. מדרגות, אבנים משוחררות בגודל מלון, פודרה... מכל טוב.
בערוצי הנחלים הפכה תנוחת הישיבה של ה
ווילדקאט לחיסרון. למרות שתכנון נכון של החרטום מצמצם מאוד את השטח המת, עמדת התצפית הנמוכה יותר פוגעת ביכולת לראות מרחוק את המכשולים ולתכנן בהתאם את המסלול. על המצע המסולע גם המתלים מאחור בעטו קצת יותר מדי. ריכוך המתלים שיפר את המצב, אך עדיין לא התקבלה רמת גיהוץ ברמה של שני האחרים. אגב, כשחזרנו לשבילים המהירים הופתענו לגלות כי גם במצב המרוכך הם מספקים ריסון מעולה, עם בונוס של נוחות מעט טובה יותר, ולכן השארנו אותם כך. בלי מגן הרוח, שפורק בלילה, הקרבה לקרקע משמעה גם יותר אבק שמגיע אל פני הנהג. יחד עם ההגה התקול, שדרש הרבה יותר מאמץ מאשר עם שני האחרים, לא פלא שהווילדקאט הפך ל"מושבת העונשין" של המסע בקטעים הללו.
המעבר מהווילדקאט לאחד האחרים מרגיש כמו מעבר מפרייבט לאוטובוס. פתאום רואים הכל ממעוף ציפור, וקל יותר לבחור נתיב בערוצי הנחלים. איכות הספיגה שמציעים שני הכלים מעולה.
ה
מאבריק סופג קצת יותר טוב, אבל גם זז טיפה יותר על המתלים, אם כי לא מדובר בהבדלים משמעותיים. בתנאים הללו הניתוק שמציע ה
רייזר מהשטח הופך ליתרון, ולא פעם נראה רוכב הרייזר נוהג עם יד אחת שעונה על הדלת, בעוד שני הנהגים האחרים אוחזים בהגה בחוזקה בשתי ידיים. התלונה היחידה התייחסה לתגובת הדוושה המעט חדה מדי, שהפריעה מדי פעם להתנהלות מדויקת. ובכל זאת, אם היינו יוצאים לטיול של מספר ימים בתוואי משובש, כנראה שהיינו לוקחים את הרייזר, למרות שההבדלים בינו לבין המאבריק קטנים.
ואז הגענו למעלה רמון. עלינו עוד כמה מעלות במבחן הזה, כולל מעלה זיק המפורסם, אך זה היה המגוון והמאתגר שבהם. קיווינו כי כאן נוכל ללמוד על ההבדלים במערכות ההנעה – דיפרנציאל קדמי ננעל כאן, לעומת מוגבל החלקה באחר וכן הלאה, אך האמת היא שכולם התמודדו עם המעלה בקלות, כמעט בזלזול.
כן, היו הבדלים – בווילדקאט שילוב המצמד חד מדי ומפריע לזחילת סלעים מדויקת, והרייזר מציע שדה ראייה עדיף לפנים על פני המאבריק – אבל אלו זוטות. אולי בתנאים קשים יותר – נגיד מעלה רמון בתנאי בוץ, בלילה – יתגלה איזשהו הבדל ממשי ביכולת העבירות של הכלים הללו. בתנאי המבחן, כולם הציעו יכולת מעולה, שהצליחה לחפות גם על טעויות מכוונות בבחירת נתיב או שימור מומנטום.
צילום: ניצן אביבי | צילום וידאו: אליק פרומצ'נקו | עריכה: גיל חסון
החזרה הביתה אחרי שגמרנו לטפס ולצלם, מבט בשעון הבהיר לנו ששוב אנו במירוץ נגד הזמן. הקצב עלה, האבק מילא את הריאות, ותחנת הדלק כבר נראתה באופק כששוב נשמע קול הפקיעה האופייני.
הפעם היה זה הווילדקאט – היחיד בחבורה שהגיע למבחן בלי רצועה רזרבית – שנעמד דום באמצע המדבר. למזלנו שוב היה ליאור מאבניר בסביבה, עם עגלה (מה שגורם לנו לתהות – הוא עקב אחרינו, או סתם לא עושה כלום כל היום?), ודאג לחלץ את הכלי הפצוע אל המוסך. הפעם כבר לא חיכינו להחלפת רצועה, אלא פשוט העלינו את הכלי בדחיפה על המובילית, נפרדים לשלום ממנו ומשני שותפיו למבחן.
שלושה כלים אדירי יכולת, שכיסו 200 ק"מ של מדבר בקצב וקלות שמעט מאוד כלים יכולים להתחרות בהם. אף אחד מהם לא יאכזב אתכם, כולם ייקחו אתכם מהר מאוד וכמעט לכל מקום, אך הם יעשו זאת בדרך שונה.
ה
ווילדקט הוא לא המהיר בחבורה, אבל הוא בהחלט המערב והספורטיבי ביותר – מעין מיאטה לשטח, אם תרצו. ה
רייזר , נאמן למוצאו האמריקאי, רך, הופך את החיים לקלים אבל קצת מנתק מהאקשן. ה
מאבריק הוא טומוהוק – טיל שיוט למרחקים ארוכים, מהיר מאוד, יציב במהירות גבוהה, קצת יותר מערב מהרייזר, אבל גם מעט פחות נונשלאנטי.
מי הוא המתאים לכם ביותר? זה תלוי בהעדפות שלכם, באופי השימוש, ולא פחות חשוב – במערכת היחסים שלכם עם המפיץ המקומי של המותג.
VIDEO
מבט אל הקרביים
מנועים. הווילדקאט הוא הפחות חזק בחבורה - 97 כ"ס, מעליו הרייזר עם 110 כ"ס והמאבריק טורבו הוא שיאן הסוסים כרגע, עם 121 כ"ס (לגרסה נטולת הטורבו יש 107 כ"ס). כך שכוח מנוע לא חסר באף אחד מהכלים הללו, בשום מצב - אלא אם אתם מנסים לקבוע שיא מהירות על ציר המערכת בערבה, עניין שממילא יגמר כנראה מהר מאוד עם רצועה קרועה.
מתלים. כולם מציעים מתלה קדמי בתצורת עצמות עצה כפולות. הווילדאט והרייזר מציעים מתלה אחורי רב חיבורי מבוסס זרוע נגררת עם חיבורים רוחביים, כאשר בווילדקאט מדובר במתלה חמישה חיבורים (שתי זרועות אורך) וברייזר מתלה ארבעה חיבורים (זרוע אורכית אחת). המתלה האחורי במאבריק גם הוא רב חיבורי, אך מבוסס על זרוע A שמוטה באלכסון אחורה (במקום להיות רוחבית, כמקובל).
כל אלה באים לידי ביטוי במהלכי המתלים: הווילדקאט והרייזר מציעים מהלך מתלה אחורי זהה של 45.7 ס"מ, לעומת 40.6 ס"מ במאבריק. גם מלפנים הקאן אם מציע את המהלך הקצר ביותר: 38.1 ס"מ, לעומת 40.6 ס"מ בפולאריס ו-43.2 בארקטיק-קאט.
מידות ומשקל. המאבריק כבד משני האחרים (634 ק"ג לעומת 625 ברייזר ו-615 ק"ג לווילדקאט), אך במפתיע הוא הקצר בחבורה, הן בבסיס הגלגלים והן באורך הכללי. הווילדקאט הוא הנמוך ביותר, אבל גם הארוך ביותר ובעל בסיס הגלגלים הגדול ביותר (ומעט קל יותר מהרייזר). המאבריק הוא גם בעל כושר ההעמסה הנמוך ביותר, משמעותית, משני האחרים – אם כי לא בטוח עד כמה יכולת הובלת מטען היא תכונה הכרחית בכלים הללו...
אבזור ומחירים. המאבריק הוא היקר ביותר (גם בגרסה נטולת הטורבו) –
158,000 שקלים , אבל גם מגיע הכי מאובזר עם בולמי פוקס פודיום, רתמות ארבע נקודות, לוח מחוונים מפורט, מערכת משבת מקורית ועוד. במחיר של
127,000 שקלים הווילדקאט הוא הזול ביותר (למרות שגם הוא משתמש בבולמי פוקס), אבל היחיד שלא שם מגבלת שעות על האחריות (שנתיים בכולם). פולריס החלה לשווק את הרייזר גם בגרסת "פוקס" (שנבדלת מהגרסה הרגילה – הפתעה הפתעה - בבולמי פוקס במקום ווקר אוונס), במחיר של 157,000 שקלים (
142,000 שקלים לגרסת המבחן).
צילום: ניצן אביבי | צילום וידאו: אליק פרומצ'נקו | עריכה: גיל חסון
תודות והערכה. תודה לירון , מסוכנות טופספיד בראשון לציון, שתרם את המאבריק ויומיים מזמנו למבחן. ההיכרות שלו עם נתיבי המדבר חסכה לנו, קרוב לוודאי, לא מעט זמן וברבורים.
תודה לליאור , מאבניר , שפעמיים היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי לחלץ כלים קרועי רצועה ("לא של אבניר!" הוא ביקש להדגיש) מהשטח.
תודה לסוכנות מוטורפאן בב"ש על ההחזרה המהירה של הרייזר לכשירות מבצעית.
החיישן שהתקלקל. ביקשנו מהיבואן לבדוק את עניין ההיגוי המוזר בווילדקאט; ההגה שינה משקל בחריפות תוך כדי ההפניה, מה שפגע מאוד בדיוק בפניות, והיה מעייף מאוד לאורך זמן. הבירור העלה כי חיישן ההגה, שאחראי על מנגנון התגבור, התקלקל, ולכן התגבור הופעל והופסק באופן רנדומלי. לצערנו, לא הצלחנו לארגן סיבוב על הכלי לאחר תיקון התקלה.
