במושב האחורי של סוזוקי ג'ימני יש עיגוני איזופיקס. הוא קיבל אותם במתיחת הפנים שעבר ב-2012. אלוהים יודע למה – הרי מי ירצה לחבר מושב תינוקות במושב האחורי המצומק הזה? ואיפה ההורים הולכים לאפסן את החיתולים – בתא המטען התיאורטי לגמרי? המון שאלות עולות מול חזרתו של הג'ימני לשוק הישראלי בחסות בקרת היציבות הנדרשת על פי חוק, זו שמצויה בו כעת ושהיעדרה אילצה את סוזוקי להפסיק את שיווקו ב-2010.
גמד הברזל
זה התיאור המדויק ביותר לסוזוקי הקטן. "קשוח יותר מכל נהגיו" כתבו עליו פעם, ובצדק. הוא יוצר תחושה כאילו יצקו אותו בברזל; לא מנסה לספוג או לשכך, לא מכיר את המושג "לפנק". ההרגשה היא כאילו הוא לבנת אקרשטיין – ואותו תיאור מתאים גם למוניטין החוסן והעמידות שיצאו לו לאורך השנים (הרבה שנים; הוא אתנו עוד מהאלף הקודם!).
גמד הברזל חזר לישראל

הג'ימני קיבל כמה נגיעות לעיצוב מבחוץ ומבפנים במתיחת הפנים האחרונה שלו – נגיעות שלא ממש שינו את העיצוב הבסיסי החינני, עיצוב שהפיל בפח לא מעט שרק רצו את פוזת הכאילו-שטח בחניית הקניון. אלא שהג'ימני הוא לא "כאילו" – ועל יכולות השטח הוא גובה מחיר בכביש.
גם בפנים זו אותה גברת, עם כמעט אותה אדרת. לוח המחוונים קיבל מספר עיטורים ויש ריפוד אחר למושבים, אבל בבסיסו זה אותו עיצוב רבוע ותכליתי, הומאז' לפלסטיקה היפנית משנות התשעים. הוא אולי נראה מנותק מהמציאות העדכנית, אבל אני אהבתי אותו.

יש בו משהו מאוד ישיר, אמיתי – תכל'סי. הבעיה האמיתית היא מקום. זה אוטו קטן בחוץ, שמקנה הרגשה שהוא קטן עוד יותר בפנים. גם אחרי שהשלתי 60 ק"ג ממשקלי, הוא צפוף לי. המושב עצמו קטן וקשה. אין כוונון לגובה המושב (או חגורת הבטיחות) וההגה אינו מתכוונן כלל. על המושבים האחוריים אני מעדיף שלא להרחיב את הדיבור, מהסיבה הפשוטה שהצלחתי רק להגיע אליהם, אבל לא הרבה יותר. בערך כמו שורה שלישית במיניוואן קומפקטי, אולי קצת פחות.
המומנט הדל מושג ב-4100 סל"ד והוא עובר אל הגלגלים דרך תיבה אוטומטית עם ארבעה הילוכים

סבלנות
אותו מנוע קטן ומוכר עדיין כאן: 1300 סמ"ק ו-85 כ"ס ב-6000 סל"ד; כונס האוויר על מכסה המנוע הוא רק ליופי. המומנט הדל מושג ב-4100 סל"ד והוא עובר אל הגלגלים דרך תיבה אוטומטית עם ארבעה הילוכים. התיבה עובדת חלק גם אם לא מהר, משתדלת להוציא את המקסימום מהמנוע הזה.
אבל אם רוצים שהדבר הזה יזוז, צריך לאנוס את המנוע ולהשאיר אותו מעל 4000 סל"ד, ואז יחסי ההעברה הקצרים יזיזו אותו עד ל-100 קמ"ש בקצב סביר יחסית. מעבר לזה צריך סבלנות, תכנון ונחישות. קשה מאוד להבין את היגיון השימוש בג'ימני על הכביש. על הכביש המהיר הוא מייצר המון רעשי רוח וכביש, ובסיס הגלגלים הקצר בשילוב הגובה הרב יחסית דורשים תשומת לב. ולמרות המשקל הקל והמנוע הצנום, צריכת הדלק היא 8.9 ק"מ קשים (במלוא מובן המילה) לכל ליטר.
אפשר לבקר את הג'ימני על האנאכרוניזם, אבל כשהוא זורח (בשטח, כמובן) הוא עושה את זה עד הסוף
אהבה
אפשר לבקר את הג'ימני על האנאכרוניזם, אבל כשהוא זורח הוא עושה את זה עד הסוף. בשעת חשיכה אנחנו נכנסים לשטח לא מוכר. בוץ. סלעים. שלג – ו-%100 של ביטחון. שילוב של כלי קשוח ומכלולים מוכחים מאפשרים לג'ימני להתקדם בתנאים שיפילו כלים שעולים כפול ממנו.

זוויות הגישה והנטישה לא הגיוניות עבור רכב סדרתי ומערכת ההנעה מתגברת על כל מה שנזרק אל בין גלגליה מבלי להתאמץ – ואני מתאהב לאט לאט. מתלים ארוכים דואגים לקשר עם הקרקע ובקרת המשיכה מטפלת בהצלבות הנדירות, ואני מוצא את עצמי על גבעה מושלגת. משקיף סביב ולא רואה דבר – חושך מוחלט.

אין לי מושג איפה אני. אין לי מושג איך ולאיזה כיוון אני חוזר, ואין לי ספק שאין הרבה מכוניות שהיו מביאות אותי לכאן בתנאים האלה. ולא רק חושך – גם השקט מוחלט. אנחנו נהנים ממנו כמה דקות, אדם ומכונה באמצע שום מקום. עכשיו רעשי כביש ומרחב פנים נראה רחוקים כל כך, חסרי חשיבות.
על השביל המהיר מערכת בקרת היציבות מתערבת ופוגעת בקצב

אבל לא הכל וורוד בשטח. על השביל המהיר מערכת בקרת היציבות מתערבת ופוגעת בקצב מכיוון שהיא מתנתקת אבל מתחברת עצמאית מעל 30 קמ"ש. אני גם לא מת על השליטה החשמלית על תיבת ההעברה. לרכב כזה מתאימה שליטה ידנית – כמו פעם, על הטרנספר.

אופי
אנחנו אוהבים להתלונן על היכולת, הבידוד והשעמום שיש במכוניות חדשות. הן עגולות מאוד, טובות מאוד – אבל חסר בהן משהו. הג'ימני רחוק מלהיות עגול, ויש בו משהו שקשה למצוא כבר במכוניות, בכלל. לא רק בשטח, גם בכביש.

בלי קשר למחיר (100,000 שקלים לידני, 120,000 לאוטומט). סוזוקי ג'ימני זה אוטו עם אופי ויכולת שייחודיים רק לו. אלו לא יעשו כלום לרוב האוכלוסייה, אבל למתי מעט, אניני צרכים וטעם, הוא יעשה "את זה" לחלוטין. ולפחות מהבחינה הכלכלית – הוא לא מבקש הרבה כלל וכלל.