איש אינו יוצא לטיול עם חברים או משפחה במטרה לחפש מכוניות ולצלם אותן. טיול הרי זה חופש, זמן איכות. אבל גם אם זו לא המטרה, יש כאלה, אולי בודדים, שיעשו הכל כדי לראות יצירות מוטוריות מהאסכולה הישנה.

טיול אופניים
הקיץ יצאתי יחד עם חברים לטיול אופניים לאורך הדנובה, אותה צבע יוהן שטראוס בכחול, מפסאו (גרמניה) עד ווינה (כמעט). הטיול היה מאורגן היטב, שבילי האופניים היו סלולים למופת, והמעקה המפריד בין השביל לכביש היה מאסיבי לתפארת. וכל זה עטוף בתרבות מושרשת; אם קבוצה רוצה לעקוף קבוצה אחרת, כולם עוברים לטור, גלינג, גלינג, ואתה כבר מלפנים (או מאחור). אירופה...

אבל אנחנו הרי ב'אוטו', ופתחתי ברמיזה על מכוניות של פעם. בפסאו, בזמן סיור שערכנו על הגדה, קלטו עיניי ריקשה של פיאג'ו, כמו אלו שהיו פעם בחיל האוויר, שחנתה בדיוק ביו שני סימוני החניה. תרבות אמרנו? מאותו רגע חדר למוחי רעיון ולא הרפה: אצלם כל רכב אספנות שייקרה בדרכי, מזכרת מהטיול האירופאי. ומרגע שהעין מחפשת, היא גם מוצאת, והמצלמה החלה לעבוד במשרה כמעט מלאה.
קלסיקה בנהר
בהמשך היום מתייצב מולי, במלא תפארתו, ב.מ.וו. 1600 משנות ה-60' המאוחרות או תחילת ה-70'. את הסיפור שלה סיפר כלב בולדוג חום, כזה שיושב בחלון האחורי ומסכים כל הזמן עם הנהג. זוכרים אותו? ורגע לפני שהיום מסתיים, אחרי שכבר נעלנו את האופניים בכניסה למלון, אני קולט בזווית העין דה-שבו מסוג DYAN, באותו הצבע כמו הדנובה, כחול.

אני מוצא עצמי תוהה האם החבר'ה האלה משפצים גרוטאות ישנות שמצאו באיזה אסם, או פשוט מתחזקים אותן לאורך השנים, מאז שקיבלו אותן (אולי) בירושה מסבא או מאבא. קשה לפספס את העובדה שלא מעט מכוניות אספנות ביבשת הישנה, משרתות את בעליהן ביום יום, ולא נשמרות בצמר גפן לטיולי שבת (או ראשון) בימים יפים כמו שמקובל יותר אצלנו. כך נראה שהמרצדס SE הישנה והירוקה (אותה אני מעדיף על פני החדשה), עדיין חיה חיים פעילים, או הnuova 500 שבמפתיע לא נשאה כיתוב FIAT על ישבנה, מסגירה את העובדה שהיא כמעט בגילי.
אקזוטיקה בשוליים
בסמוך ל"שכונת" קרוואנים שנבנתה על גדת הנהר, עמדה גם דה-שבו שחיכתה להירתם לקרוואן משלה. נאמן למשימה שלפתי מיד את המצלמה (ועוד אחת, וגם את הטלפון, ליתר ביטחון) והנהג החביב והאדיב לא זז עד אשר צילמתי אותו מלפחות שלוש זוויות, בכל המצלמות. בהמשך היום פגשנו אותו על השוליים – עם שני מכסי מנוע מורמים.

ולמרות המצב, האדיבות נשמרה, ובחיוך שהרים מעלה מעלה את קצות שפמו, סיפר על הדה-שבו סהרה שלו, דגם 4x4 נדיר, עם שני מנועים (אחד מלפנים ואחד מאחור) שפותח עבור הצבא הצרפתי לשירות בצפון אפריקה (שם היו לצרפת קולוניות גם אחרי מלחמת העולם השנייה). אולם הצבא בסוף החליט שלא להכניס את הרכב לשירות, ורק 700 יוצרו, הופכים את הרכב לאקזוטיקה אמיתית. אגב, דגם זה היה גם בשירות בארץ, אבל זה כבר סרט אחר.
נימוסים מהם?
ב'מלק', ביתו של אחד המנזרים הגדולים באזור, מנזר מלק (אמרתי שהמנזר גדול, לא שהשם שלו מקורי!), אנו נכנסים אל תוך הסמטאות ומחפשים מקום לשבת ולאכול ארוחת ערב. בחרנו מסעדה הממוקמת ליד כיכר קטנה, וסביבנו בתים קטנים וציוריים. האווירה רגועה והשיחה קולחת על אירועי היום, כשלפתע מופיעה חיפושית אדומה ופתוחה, מושכת את מבטי כמגנט. לא עמדתי בפיתוי, נטשתי את חברי והלכתי לשוחח עם הזוג הצעיר שיצא מהרכב, וכמובן לצלם, ולא נחתי עד שקיבלתי תשובה לשאלה: "קבריולט מקורית, או שהגג נחתך בהמשך?" (נחתך, למרבה האכזבה. המקורית נדירה ונחשקת יותר).

קצת אחרי סיום המנה העיקרית, כשמפלס הבירה בכוס ירד לאפס, אני נדרך שוב. בכיכר נעצרת מכונית ישנה נוספת, בצבע שחור מבריק, שאני לא מצליח לזהות. היא דומה לסיטרואן אוונט-טראקטיון, אבל היא לא סיטרואן. הנהג והמשפחה יצאו מהאוטו, משאירים את הרכב בודד וגלמוד בכיכר, וההבעה על פני שותפי לארוחה הבהירה שהם לא יעלבו אם אקום שוב מהשולחן.
קמתי, צילמתי, ואחרי שהספקנו עוד לסיים את הגלידה חזרה המשפחה לרכב. הפעם לא חיכיתי לאישור מחברי, וניגשתי כדי לשאול שאלה או שתיים. הנהג, שכבר הספיק להתחיל בנסיעה, עצר באלגנטיות את הרכב לידי, הקשיב וגם ענה: "זהו רכב מדגם שטייר 200 והוא בן 75, בדיוק מתקופתו של...", ורק אז הרים את הרגל מדוושת המצמד ועזב את המקום, באותה אלגנטיות בה עצר. קולטורה... שטייר, למי שלא מכיר את ההיסטוריה של סמל ה"קליעה למטרה", היא חברת בת של קונצרן ענק, שבין השאר ייצר בעבר נשק לנאצים. ב-1926 היא נכנסה לעסקי יצור המכוניות, והפסיקה לייצר דגמים עצמאיים לשוק האזרחי ב-1959. מאז היא ממשיכה לשמש כקבלן משנה של חברות אחרות (לטובת ייצור דגמים ייחודיים, למשל גרסאות פתוחות) וכלי רכב צבאיים.

העיר הגדולה
בוינה אווירה של פסטיבל, עם דוכנים של מזכרות ואוכל סביב הקתדרלה הגדולה שבמרכז העיר. היא יפה עוד יותר בלילה, כשבניני המופת של בירת האימפריה לשעבר מוארים באור יקרות. אבל אני נמשך למכונית עם עיצוב אוונגרדי, שעומדת בין שני מבנים שנראו צעירים לעומתה. אפילו המקומיים לא יכלו להישאר אדישים והבזיקו עליה במצלמותיהם. השלט שעל השמשה (כמו גם הכיתוב על לוחית הרישוי) סיפר שמדובר בפורד טאונוס טייפ 12 – וגם שיש בקרבת מקום מועדון אספנים. חצי כדור הארץ שעל מכסה המנוע, הזכיר ימים בהם בעיני האמריקאים הם והעולם היו היינו הך. בעצם, לא בטוח שזה השתנה. גם הפורד הזו, אגב, כמעט בגילי: שנתון 57', אבל שמורה הרבה יותר טוב.

למחרת בערב אני פוסע ברחובות וינה, אחוז שרעפים, כשלפתע משהו אדום חודר דרך ההפרעות. אני נעצר, וחוזר כמה צעדים אחורה אל B.M.W אדומה, ארוכה ורחבה שחנתה באחד מהרחובות הצדדים. זו ה-850, קלאסיקה בהתהוות מתחילת שנות ה-90', עם מנוע V12 וכמעט 300 כוחות סוס. בארץ כבר היו מציקים לה עם טסט פעמיים בשנה בגלל גילה, וצריכת הדלק הייתה מורידה אותי ביגון שאולה, אך שם, במרכז ווינה, לאור הקרניים האחרונות של השמש, היא נראתה פשוט...חלום. ואז נזכרתי שאחת כזאת בדיוק חונה אצלי בוויטרינה.
החזרה
זו רק דגימה מהמכוניות הישנות והקסומות שפגשתי לאורך הדרך, רק קמצוץ ממכוניות האספנות שנוסעות וחונות בחבל הארץ הזה ולא פגשתי. אבל הזמן תם, והגיעה העת לחזור לארץ. אבל באל על הבטיחו שיחזירו אותנו לכאן עוד לפני שמישהו יבחין בחסרוננו, לעוד טיול של דיווש וקלסיקות מוטוריות.