לפני זמן מה קיבלתי מכתב מקורא שלנו, שמחה על הנימה הנוסטלגית שמשתרבבת לפעמים למבחנים שלי ב'אוטו'. תמצית המכתב – כדי לכבד את בקשת האנונימיות של אותו קורא – הייתה שהמכוניות היום נוחות, מרווחות, בטוחות ומהירות יותר מאלו של פעם, ולכן הגיע הזמן שנפסיק להתרפק על העבר ונצעד עם הזמנים.

העובדות – ומעבר
אני מסכים לחלוטין עם הכותב, לפחות לגבי העובדות: המכוניות היום אכן טובות יותר כמעט בכל פרמטר פרקטי ובר מדידה. אפילו מזווית הראייה של "חולי ההגה" אין בכך ספק: מאזדה 3 עם מנוע 2 ליטר תקיף כמעט כל מסלול בעולם מהר יותר מגולף GTI מקורית, וכנראה גם מהר יותר מ-911 מקורית. מה שבטוח הוא שזה יהיה הרבה יותר קל – רצועת הכוח רחבה יותר, ההתנהגות צפויה וסלחנית יותר ושפע מערכות אלקטרוניות ידאגו לעזור לנו לצאת מצרות שחכמים לא היו נכנסים אליהן.

וזו בדיוק הנקודה. נהיגה מהירה הופכת להרבה יותר קלה. וקל, לפחות בכל הנוגע לתחביבים, זה חיסרון – לא יתרון. אין סיפוק בהשלמת משימה קלה, או לפחות יש הרבה פחות סיפוק מאשר כשמשלימים משימה קשה. הרי ריצת מרתון הפכה לפופולארית כל כך לא כי אנשים רוצים לעבור 42 קילומטרים. גם לא בגלל שהם נורא רוצים מדבקה חדשה על אחורי הרכב. יש הרי דרכים הרבה יותר קלות לחצות את המרחק הזה מאשר בריצה, ואני די בטוח שאת המדבקה אפשר לקנות בדיל-אקסטרים, בלי כל הזיעה.

בנימה אישית
אנחנו – או לפחות אני – נהנים מנהיגה דווקא בגלל האתגר הכרוך בנהיגה מהירה בכביש מפותל. בחירת הקו, תזמון הבלימה, שמירה על ההילוך הנכון, העברות המשקל. אוסף של משימות קטנות, החלטות שצריך לקבל בזמן קצר, כדי שהרכב יעשה בדיוק את מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה. ובשנים האחרונות האתגר הזה הולך ומקוצץ – תיבות אוטומטיות מהירות ומנועים עם גרף מומנט שטוח לחלוטין ייתרו כמעט לחלוטין את בחירת ההילוך. שלדות בעלות התנהגות ניטרלית וצמיגים עתירי אחיזה מטשטשים כמעט לחלוטין את ההשפעה של העברות המשקל. מזל שההגה והבלמים עדיין נתונים לשליטתנו, משאירים לנו חלק מהכיף.
צילום: מנהל
פורשה 911 המקורית

עדיין בשליטתנו – אבל לא לעולם חוסן. נראה שהמטרה העיקרית של יצרני הרכב בשנים הקרובות תהיה לקחת גם אותם מאיתנו. זה כבר התחיל: למשל מערכות עזר בבלימת חרום (BA) שמתערבות לא פעם בבלימה לפני פניה, או מערכות למניעת סטייה מהנתיב, שמתעוררות ונלחמות בנהג משום שהאלגוריתם שלהם פירש את ההתקרבות לשיא הפנייה כסטייה מהנתיב.

בהמשך, כך מבשרים לנו בששון מדורי הטכנולוגיה, המכוניות ייקחו את השליטה באופן מוחלט. פשוט ניכנס לאוטו, נגיד "הביתה" בקול רם וברור – והמכונית תעשה את השאר. אין לי ספק שהתרחיש הזה נשמע נהדר לרבים וטובים. סוף סוף יוכלו להמשיך לדבר/לגלוש/לסמס בטלפון מבלי לפחד משוטרים (או מתאונה. אף פעם לא ברור לי מה מפחיד אותם יותר) בזמן שהאוטו חותר קדימה בפקקי גוש דן.

מתכון לאושר? לא בטוח
האם זה באמת עתיד כזה וורוד? האם אוטו שנוסע לבד לעבודה וחזרה הוא באמת המתכון לאושר? למרות שיש אנשים, גם בסביבתי הקרובה, שישבעו שכן, אני לא בטוח שזה המצב. לפני זמן מה קראתי ראיון (ב"דה-מארקר") עם אדם שחקר את השפעת הרובוטיקה על האנושות. הטענה המרכזית שלו הייתה שכאשר הרובוטים מתחילים לא רק לעזור לבני האדם בביצוע משימות, אלא גם לקבל החלטות במקומם, נוצרת בעיה. יכולת קבלת ההחלטות שלנו מתנוונת והיכולת שלנו, כאנושות, להתקדם נפגעת.

אותו חוקר מביא כדוגמא את תחום התעופה האזרחית, שם הרובוטיקה נמצאת בשלב מתקדם יחסית לשאר התחומים, ומביא משם סיפורי תאונות שהתרחשו פשוט בגלל שהטייסים לא ידעו מה לעשות ברגע שהמחשב, מסיבה כזו או אחרת, העביר את האחריות על המטוס לידיהם. הם התבלבלו, הגיבו לא נכון למצב, קיבלו החלטות שגויות – וריסקו מטוס עם מאות נוסעים.

החוקר הוסיף וסיפר על מחקר שנערך ובו ניתנו לעשרות אנשים, ממעמדות ומקצועות שונים, זימוניות. כאשר היו מקבלים הודעה בזימונית, ולא משנה מה עשו באותו רגע, הם היו צריכים לעצור ולענות על מספר שאלות: מה הם עושים, איך הם מרגישים, האם הם משועממים וכן הלאה.
צילום: מנהל
המכונית המודרנית טובה וקלה יותר לתפעול, ולנו חסר האתגר
המסקנות היו מפתיעות – או בעצם לא ממש. התברר שללא קשר למעמד ולעבודה, אנשים הרגישו סיפוק רב יותר, והיו מרוצים יותר באופן כללי, כאשר עבדו מאשר כאשר נחו בבית. כנראה שלא רק בנהיגה ספורטיבית האתגר והעמידה בו הם מה שנותנים לנו תחושת סיפוק. זה מה שמניע אותנו כבר מגיל קטן – הביטו על פניו של עולל שהצליח לעשות את הצעד הראשון, אי אפשר לטעות בזיהוי האושר שההתגברות על האתגר גורמת לו. הרי גם מאלורי טיפס על האוורסט פשוט "כי הוא שם" – אתגר שעמד מולו ומילא אותו במטרה.

אתגר אישי
כשאני הוצאתי רשיון, הרכב המשפחתי שלנו היה סיטרואן GSA קלאב, גרסת הסטיישן לפאלאס המוכרת יותר. 1300 סמ"ק, בערך 60 כ"ס, ותיבה ידנית עם ארבעה הילוכים. אבי עשה לי טסט משלו לפני שאישר לי לקחת את הרכב לבד: נסיעה מהמרכז לחיפה – דרך בית אורן והכרמל. כל פספוס בתזמון העברת ההילוכים השאיר אותי מגמגם בעליה, נאבק להחזיר את הקמ"שים שאבדו (על קווים, התמודדות עם תת-היגוי ושאר ירקות בכלל לא חשבתי באותה תקופה). אבל כל החלפת הילוך מהירה וחלקה מילאה אותי סיפוק, אתגרה אותי לחדד ולהשחיז את כישורי הנהיגה שלי. עד היום אני נהנה מתפעול ההילוכים ברכב ידני (אם התיבה סבירה, כמובן). ממה ישאב סיפוק נער שנוהג בכביש החוף עם רכב אוטומטי מודרני? מה ידחוף אותו להשתפר?

אז כן, אני יודע שאי אפשר לעצור את הקדמה, ושהמכוניות של היום הן, ללא ספק, כלי תחבורה עדיפים באופן חד-משמעי על אלו של פעם. אני גם יודע שלא משנה כמה אבעט ואיילל, המכונית האוטונומית בא תבוא, כנראה אפילו עוד בתקופת חיי. אבל שנייה לפני שאתם חולמים על היום בו גוגל תתחיל למכור לכם גם מכוניות שנוסעות לבד, חשבו רגע על אתגר נוסף שיעלם מחייכם, והאם באמת זה רעיון כל כך טוב.