הרגולטור במדינת ישראל, לפחות ברמת ההצהרות, מקדיש תשומת לב רבה לנושא הבטיחות בדרכים – ישראל היא המדינה הראשונה בעולם בה מערכת בקרת יציבות הפכה לחובה ברכב פרטי, יש הטבות מיסוי למערכות בטיחות מתקדמות, מיליונים מושקעים בקנית מצלמות מהירות (ולא נכנס כרגע לכמה הן באמת, אם בכלל, תורמות לבטיחות), וכמובן שאסור לאחוז בטלפון בזמן נהיגה או לנסוע ללא חגורת בטיחות. רגע... לא כל כך מהר. חובה חגורת בטיחות? לפני שאתם עונים "בטח", כדאי לשים לב לאופן ניסוח תקנות התעבורה בנושא, ובפרט לסעיף הבא בתקנה 83 (העוסקת בחגירה וריתום של נוסעים ברכב): "הוראות תקנת משנה א' (המחייבת את הנהג והנוסע לחגור חגורת בטיחות) יחולו על הנוסעים ברכב כמספר חגורות הבטיחות המותקנות בו".

חברו את השורה הזו לעובדה שברכב פרטי אין הגדרה ברורה למספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב, וקיבלתם מצב שבו, מבחינת החוק, מותר למעשה להסיע ברכב נוסעים לא חגורים. אגב, לא מדובר בתגלית חדשה – העניין מוכר וידוע, גם לרשויות, מזה זמן רב, וכבר לפני ארבע שנים החלו בהליכים לתיקון הפרצה הזו בחוק, אך הצעת התיקון נתקעה לה אי שם במסדרונות הבירוקרטיה, בין וועדה למחלקה משפטית, ממתינה לגואל. לא ברור מדוע תיקון פשוט כל כך אורך זמן רב כל כך, וניתן רק לתהות אם מדובר בסתם חלמאות רשלנית, הן בניסוח התקנה והן בגרירת הרגליים בתיקונה, או שישנם אינטרסים נסתרים הפועלים מאחורי הקלעים. קבוצות לחץ שמעוניינות להשאיר את החוק כפי שהוא. העיקר שהתקנת חגורות מרוץ, עם חמישה עיגונים, היא עבירה על החוק...
צילום: מנהל
כמה אנשים מותר להסיע ברכב? יש פרצה בחוק ומשום מה מתמהמהים לאטום אותה
הגיגים על המצב
אני חייב לשאול אתכם, כי אני לא מצאתי את התשובה – למה ומתי הפכה דעתם הפוליטית של ידוענים לעניין מהותי כל כך? מה אכפת לי מה חושבת קומיקאית, זמרת פופ או משתתף בתוכנית ריאלטי על המרקם הפוליטי במזרח התיכון? הרי בואו נודה על האמת – ככלל, דעתם לא יותר מבוססת, מעמיקה או מלומדת משל האדם שעמד לידכם במעלית הבוקר, או משל זה שעמד לפניכם בתור בבנק אתמול. ולכן צריכה לשאת בערך אותו משקל בעיני הציבור. ובכל זאת, נראה כאילו מה שיש ל"סלב" כזה או אחר להגיד על המצב בעזה הוא אחד הנושאים הבוערים ביותר מבחינת אתרי החדשות בארץ. או שאלו סתם לא מוצאים, אפילו בימים כאלו, במה להשביע את הרעב התמידי לחדשות, ולכן מסתפקים ב"חדשות". והרי פרצוף מוכר שמתנוסס בראש ידיעה אף פעם לא הזיק לרייטינג...

המודעות של התחבורתית של לובשי המדים
לפני מספר ימים עמדתי על אי תנועה בין שני נתיבים, מחכה לירוק כדי להשלים את חציית הכביש, כשלפתע נעצרת לא רחוק ממני, בתוך הצומת, דייהטסו סיריון לבנה (שמספרה שמור במערכת, למקרה שיש בין הקוראים שוטר שרוצה לעשות משהו בנושא), מאלצת את כל מי שנסעו אחריה להתחיל ולתמרן סביבה בצומת הצפוף. סיבת עצירת הפתאום לא הייתה כדור שהתגלגל לכביש או גור כלבים מסכן שנקלע לסכנה. מתברר שהנהגת, בחורה בשנות העשרים המוקדמות, זיהתה את מי שעמד לידי על אי התנועה – ופשוט הייתה חייבת להגיד לו שלום, לשאול לשלומו ולנסות לתאם מפגש בהקדם, והכל ברוגע ובלי דחיפות. כל זה, כזכור, באמצע צומת מרומזר, כשהיא במסלול השמאלי.

ולמה אני מספר לכם את זה? כי רגע לפני שהנדתי בראשי בעצב ומלמלתי "מטומטמת!", קלטתי שהיא לא לובשת סתם חולצה כהה – מדובר במדי שוטרת, כפי שהעיד הסמל הבולט על השרוול. ואם זו המודעות התחבורתית של סוכני אכיפת החוק – מה נלין על אזובי האספלט? כל אלו שנוטשים את הרכב באמצע הכביש "רק לדקה" במקום לטרוח ולמצוא מקום חניה, או חונים בזוויות שחוסמות את הנתיב הימני רק כי התעצלו לתמרן כראוי. אלו שנצמדים למסלול השמאלי כאילו היה מצופה זהב, או מתנודדים בין הנתיבים ללא חוקיות, רק כי הם טרודים מדי בעניינים אחרים.
צילום: מנהל
מה יהיה? גם כחולי המדים מאכזבים לפעמים...
בהקשר הזה, אני ממליץ לכם לקרוא את הטור שרשם אוהד אלגוב על חוויותיו על כבישי איטליה. מדינה שבעת בדיחות על כך שחוקי הנהיגה בה הם רק המלצה, ועל זה שעל תלית התמרורים בעיר אחראית וועדת הקישוט – אבל אפשר רק לקנא במידת ההבנה וההתחשבות שמגלים נהגיה במה ובמי שסובב אותם על הכביש. יכול להיות שצדק מי שאמר שחוקי נהיגה, כמו כללי נימוס, מיועדים רק עבור מי שלא מספיק חכם כדי להבין בעצמו מה מותר ומה אסור. או כמו שניסח את זה מגיב באיזה פורום – "למי שצריך חוק כדי לחבוש קסדה כשהוא רוכב על אופניים – כנראה אין כל כך על מה להגן".

המיקרוואן בשוק הישראלי
החודש, בעודי נובר בארכיון "אוטו" בחיפוש אחר פריט מידע איזוטרי (מפשק הסרנים של אופל זפירה מהדור הראשון, אם אתם כבר שואלים, בנסיון להבין אם המריבה מבוססת על הקורסה, כמו שטוענים מקורות בחו"ל, או על הזפירה הקודמת כמו שטוען היבואן) נתקלתי בכתבת מבחן מלפני 15 שנה ליאריס וורסו. אחד ההיבהובים הבודדים של מיקרווואנים בשוק הישראלי שיכול לטעון לרמה מסוימת של הצלחה, עד השנים האחרונות. לכתבה, של אלי שאולי, התלוותה בוקסה על הסניק, או ‘מגאן סניק' כפי שנקרא אז, שעלה – בחסות שער פרנק נמוך או ין גבוה – כמו היאריס וורסו.
צילום: מנהל
זכה להצלחה מסוימת, למרות המחיר הגבוה
במציאות כזו, לא פלא שנמכרו מעט מאוד יאריס וורסו, ומעט מאוד מיקרוואנים בכלל. אבל היום חברי הקטגוריה הזו עולים פחות, לפעמים הרבה פחות, ממשפחתית ממוצעת, בעוד הסניק כבר עולה כמעט פי אחד וחצי מהוורסו ספייס, נכדו של אותו יאריס וורסו. ברמת המחירים הזו, הקטגוריה הזו כבר הרבה יותר הגיונית. יהיה מעניין לראות אם התוספות החדשות לתחום – הסול, המריבה שנבחנה כבר והנוט שאמורה להגיע בחודשים הקרובים (אם כי אנחנו שומעים את ההבטחה הזו כבר שנה...) – יצליחו להתניע קטגוריה שעד היום הוזנחה, למרות יחס מעולה של פרקטיות לשקל.
לטורים נוספים של ניצן: