14 שנה של מסורת מביאים אותי לאתר תל אפק, בשבת שטופת שמש של אמצע חודש מאי. הסיבה: טקס העברת הגביע על שם שאול (אולי) גלאי ז"ל, עורך ‘אוטו' לשעבר. טקס הנערך כל שנה ע"י מועדון החמש לבחירת מכונית האספנות המשופצת היפה ביותר.

שאול גלאי, עיתונאי רכב לשעבר בעיתון "חדשות", ערך את מגזין ‘אוטו' להרף עין, וגילה אהבה אין סופית למכוניות אספנות. בכך הפך לדמות בולטת ונערצת בין חובבי האספנות בכלל, ובין חברי מועדון החמש בפרט. המסורת נוצרה כדי להנציח את זכרו, ואת הגביע מעבירים מדי שנה לידי בעל מכונית אשר עמל על שיפוצה ממצב גרוטאה לרמת תצוגה הכי יפה והכי ומקורית. בני המשפחה כיבדו את המפגש בנוכחותם. השנה הטקס נערך בסימן החלפת פיקוד בצמרת המועדון. דרור בריל מחליף את נחום קדמיאל, לאחר שזה האחרון כיהן בתפקיד 13 שנה. על מסירותו למועדון ופעליו בו, קיבל נחום תעודת הוקרה מכל חברי המועדון.
צילום: אנדרי נצר
חברי מועדון ה-5 התאספו באפק להעברת הגביע הנודד

על עבודתם הנאמנה והלא קלה, גם שלושת השופטים, חן פרחי, אמיר הלוי ואריק אשפיז, מקבלים אות הוקרה. לא פשוט לבחון את כל המועמדות שניגשו לתחרות, לבחור מתוכן את חמש הפיינליסטיות, ואז להחליט מי הזוכה. כל בורג, כל שורה במסמכים נבדקה בקפדנות, לפי קריטריונים ברורים ומחמירים בדומה לנהלים בחו"ל. שלא כמו בכל שנה, ביום זה אין פודיום עם שלוש מדרגות, אלא שולחן אחד ועליו חמישה גביעים, לכל חמש המועמדות, שעמדו בכל הסטנדרטים ומעבר:

נתחיל עם המרצדס SL190 משנת 1962 של יהודה אליאס, אספן מוכר שברשותו עוד כמה מכוניות. זו הייתה אהבה ממבט ראשון (של רעיתו) כאשר פגש אותה באחת התערוכות בגרמניה. היא נקנתה, פורקה והורכבה מחדש, עם חלקים חדשים. השיפוץ ארך כשנתיים וחצי והיום האוטו נראה פשוט נפלא. אבל במשך השיפוץ, היו גם רגעים קשים יותר. כמו באותו יום שהאוטו חזר מניקוי חול, אבל מלא חורים. בהחלט רגע של שבירה. או בפעם הראשונה בה נעשו הניקלים, עניין שנחל כישלון חרוץ, וגרם ללא מעט חורים גם בכיסים.
צילום: אנדרי נצר
ה-SL של יהודה חוותה כמה רגעים לא קלים במהלך השחזור

הדודג' קורונט קופה משנת 1949 של אלעזר יעקב, עבר דרך ייסורים ארוכה יותר לפני שזכה לסיים את מסע השיפוץ. הרכב נרכש לפני כעשר שנים ע"י חבר אחר במועדון, אבל מי שאחראי על השיפוץ היסודי שהתבקש, זהו יעקב – והתמונות אומרות הכל. הקשבנו לסיפוריו של יעקב על השיפוץ, ועל הרגעים היפים כאשר מוצאים חלק וגורמים לעוד משהו לעבוד. והשיא – בהשקה שבסוף השיפוץ. שאפו!.
צילום: אנדרי נצר
דודג' קורונט משנת 1949
המכונית הבאה היא סיפור ילדות – נועם חצרוני, הבעלים והמשפץ, הבטיח לעצמו עוד כילד שיהיה לו רכב "בדיוק כמו לאבא". הפיג'ו D4A משנת 1956 היא המימוש של אותה הבטחת ילדות. הוא ייבא אותה במצב "גרוטאה", והחל בשיפוץ שנמשך שלוש שנים. לפי המראה של "המיניוואן" הזה היום אפשר להסיק שלנועם הייתה ילדות יפה מאוד, והרכב ימשוך, באחריות, יותר מבטים מכל מיניוואן חדש.
צילום: אנדרי נצר
נועם שחזר פיג'ו D4A כמו שהייתה לאביו
המסע של נזירי ראובן התחיל לא עם גרוטאה או רכב שמצא בחו"ל, אלא עם ערמת ארגזים, שבה היו ארוזים חלקיה של פורד GPW משנת 1942. ערמת ארגזים שהבעלים, אספן אחר, לא התפנה לפתוח. ראובן רכש אותם, פתח אותם, וגם הגיע לסיום השיפוץ בעזרת חברים טובים והרבה אהבה.

כל תהליך השיפוץ הפך לחוויה מרתקת, מספר ראובן. למה? בשיפוץ רגיל, מפרקים, מנקים, מחליפים – ומרכיבים מחדש. את הפורד היו צריכים להרכיב מחלקים, ובלי הוראות הרכבה. ואת מה שלא פתר ההיגיון, פתר חיפוש בלא מעט אתרי אינטרנט. כך ראובן למד גם את ההיסטוריה הארוכה של סוס קרבות זה, שיוצר לפי מכרז של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, לרכב רב תכליתי. בארץ שרד רק אחד כזה. והוא של ראובן. על הרכב ישנם כלי עבודה אותנטיים, כולל מכשירי קשר וכלוב ליוני דואר. כל מילה נוספת, מיותרת.
צילום: אנדרי נצר
הפורד GPW הזה הגיע לישראל בערימת ארגזים

הרומן של ישראל סמילנסקי עם דגם 10 של רובר, לעומת זאת, ארוך הרבה יותר. הוא מחזיק אחת כזו כבר 46 שנים, אבל עם הגה ימני. והרי "אנו באנו ארצה", ולכן חיפש אחת עם הגה שמאלי. לאחר חיפושים רבים, נמצאה הכלה, בציר 47', אבל במצב גרוטאה מינוס. היום היא עומדת בתצוגה בגאווה, במצב טוב יותר מאשר ביום בו ירדה מפס היצור. הצגתו של הרובר, מלווה בספר עב כרס בן 339 עמודים אותו כתב וערך ישראל בקפדנות, ובו מתוארים כל שלבי השיפוץ, שארך כשנתיים. מדובר במכונית נדירה – רק 1,300 מכוניות מדגם זה יוצרו ב-47', מהן רק 300 עם הגה שמאלי. ישראל מתגאה בתחכום הטכנולוגי של הרכב – למשל מערכת שימון מרכזית, במקום גירוז פטמות נפרדות.
צילום: אנדרי נצר
אחרי 46 שנה עם רובר 10, ישראל עבר לאחת עם הגה בצד הנכון
את הזמן שלפני הטקס ולאחריו, אני מנצל כדי להתרשם מיצירות המופת אשר חנו על שפת האגם בפארק אפק, ונתנו הופעה לא פחות מרשימה מאשר המועמדות. מוסטנג מאך 1 וקורבטים, מכוניות השרירים של כל הזמנים. יגואר E TYPE עם גג מבד, בצבע אדום, מחזירה אותי לסרטים של תחילת שנות ה-60'. הארלי דווידסון, עם מושב שלא היה מבייש שום סלון אריסטוקראטי. אבל הייתה שם מכונית אחת שבאמת גנבה את ההצגה. פורד T שנת 1925 של שלמה אורבך. הוא הביא אותה על גרר מהצפון, עמד לידה ונתן הסבר לכל המבקש. שלמה קנה ושיפץ אותה בארה"ב. מבט אל תוך בית המנוע, מכניס אותי היישר אל תוך בית המלאכה של אדון פורד. דרכה אפשר להבין פשטות מהי. לא סתם פורד T הפכה את תעשיית הרכב על פיה, והביאה את המינוע לכל פועל.

לפני שאני עולה לידנית שלי (2012, קצת ישנה לא?), מעביר ליטוף אחרון על הקימורים של פעם ועוד צילום אחד אחרון... והביתה.

תודה למועדון חמש בכלל ולזמי לוין בפרט על האירגון המופתי ועל האווירה הטובה.